הדלת של בית משפחת מזרחי נפתחת כמעט מעצמה. סופת ברד משתוללת בחוץ, אבל בבית שורר אור כתום וחמים. במרכז הסלון אני רואה את הרבנית ימימה דורשת מול מצלמת וידאו ומטריית תאורה. היא מסמנת לי להיכנס, כמי שמורגלת באורחים מהסוג שלי. ידיה נעות וזזות בהתלהבות על רקע ארון ספרים עצום, וככה היא מקליטה את השיעור שלה – מדמיינת שהיא ניצבת מול אולם מלא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם שמחה נובעת מאירוע או מהחגיגות שסביבו?
– הדיגיטציה בימי הקורונה תרמה להפצת זיכרון השואה
– "אני אומרת לילדים שלי: אתם רואים שוטר? תברחו"
הרבנית ימימה, גרסת הקורונה. "זה כמו להיות על גלגל ענק בלונה פארק", היא מתארת את התחושות, "ופתאום הגלגל נעצר ואת למעלה, וגם אין לך איך לרדת. כל חודש היה לי חוץ לארץ. הייתי נוסעת בכל העולם וחוזרת. זה מחיאות כפיים, זה לשמוע את הצחוק, לא את המיוט בזום. ברור שזה היה שוק, אבל יש את העניין הזה עם נשים, 'כי חיות הנה'. נערה, קטנה, בוגרת, הוויה – אלו ראשי התיבות של נקבה לפי הזוהר. יש לה את התהפוכות של גיל המעבר אבל יש לה בסופו של דבר את ההוויה, את המציאות הנתונה הזאת של 'אוקיי ימימה, תהיי בריאה, תהיי יצירה, תוציאי מעצמך את הטוב ביותר'".
כשצלם הווידאו מקפל את הציוד היא משחררת את בני הבית מהעוצר הזמני. "זהו ילדים", היא קוראת לעברם, "אפשר לצאת מהחורים". משם היא מוליכה אותי לשולחן הכתיבה עמוס הספרים שלה, המקום שבו נכתבות הדרשות. "זה נוח?" אני שואלת אותה. "לא", היא עונה במבט שובב. לידו, על שולחן האוכל, ניצבת ערימת ספרים נוספת. שפת אמת ליד ספר שירים של לאה גולדברג. ככה זה כשהילדוּת שלך היא בלנדר אחד גדול של תרבויות.
אביה, אליהו נתן, הוא בן למשפחת רוטשילד וחניך של הרש"ר הירש. אמה, תרצה, היא בתו של הרב חיים רפאל שושנה ונכדת הרב יעקב דהאן. "שני הדמים האלה זורמים בעורקיי, זה נותן לי פרספקטיבה מדהימה על החיים. לכן כשאומרים לי 'מאיזה מגזר את', כל כך קשה לי עם השאלה הזאת".
קשה לתאר כריזמה, והרבנית ימימה מפוצצת במנות הגונות שלה. עוד כששמעתי לראשונה את קולה בטלפון אפשר היה להרגיש משהו אחר באוויר. שמח, חיוני, אחר. לדרשות שלה היא עולה בבגדים מעודכנים עם חיוך קבוע על הפנים. הנשים מתגלגלות מצחוק אחרי כל פאנץ', ובין לבין גם חודרים המסרים. בסוף כל אירוע כזה מתארגן לו תור ספונטני של נשים שמוכנות להמתין לפעמים דקות ארוכות כדי לקבל ממנה חיבוק או ברכה. מי זאת האישה הזאת, את שואלת את עצמך. היא רבנית, או שהיא בכלל רוקסטאר?
"זה נכון מאוד, אני מחפיצה. מחפיצה את המשחק, מחפיצה את השירה, מחפיצה את ההומור, מחפיצה את האודם. מחפיצה את הכול בשירות הדבר המהמם הזה", היא אומרת ומצביעה לעבר ארון הספרים שלה. "המון אנשים יאהבו להיעצר פה ולהגיד שאני מגונדרת, אבל אני אוהבת להשתמש בדברים האלה כדי להעביר את הדבר המדויק הזה".
מלחיצה אותך המחשבה שבעיני חלק מהן את נתפסת כגורו?
"מאוד. 'לא תגורו מפני איש'. לכן אני משתדלת כל כך לצייר את עצמי כבעלת חולשות. כי זה מה שאני – מגונדרת, מבזבזת, ואני לא רוצה שייקחו את ימימה. אני רוצה שייקחו את מה שאני מעבירה, כי אני באמת לא דוגמה לכלום. אני רוצה להעביר ידע. האוצרות האלה הם מה שחשוב לי. אני רוצה להיות פרזנטורית, אני רוצה שיהיה לזה (שוב מצביעה לעבר ארון הספרים) מגע של יוקרה.
"תמיד כשאומרים לי 'וואי, איזו דמות מוארת', אני יודעת שאני לא. אני צועקת, אני קנאית, אני מדברת לשון הרע. אבל כשאת מחוברת לנשים מפה ולתורה מפה, זה מעגל חשמלי. את בהכרח נראית כמו נורה דולקת, כי אלה שתי היצירות היפות ביותר שא־לוהים ברא. המילים האחרונות של סבא שלי, רבי חיים שושנה, היו: 'קרא קרא קרא', במרוקאית. תלמדי תלמדי תלמדי – כי ללמוד תמיד ישאיר אותך בפרספקטיבה".
מתי הפכת לרבנית ימימה? אני שואלת אותה. "זה עוד לא נעשה", היא לוחשת במתיקות. "עוד לא קיבלתי הסמכה מאף אחד. אבל זה קרה לאט־לאט, כשהייתי עורכת דין. יום אחד בדקתי בגוגל מה פרשת השבוע, ואמרתי לעצמי – לא ייתכן שאת מתעמקת בתתי־סעיפים של חוק העונשין ולא יודעת מה פרשת השבוע".
לפני כעשרים שנה החלה ללמוד עם שכנה שלה פרשת שבוע. לאט־לאט הצטרפו עוד שכנות לשיעור בביתה, שזכה לשם "פרשה ואישה". כשהמקום היה צר, עברו לבית כנסת. היום היא כבר שוכרת אולמות. השיעורים מיועדים לנשים בלבד, מועברים בתשלום סמלי, וכיום הם נערכים ומופצים על ידי יקרת פרידמן וניתנים גם לצפייה באתר "אשירה" של בני הזוג אילון־הירש.
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי במוסף 50 המשפיעים של הציונות הדתית במקור ראשון
במסגרת הגיליון: משפיעני הרשת, המוזיקה האמונית שכבשה את ישראל. רבנים בכל מיני גוונים, דתל"שים משפיעים וספורטאים דתיים מובילים – האם זה אפשרי? הפקה מיוחדת במוסף מוצש של מקור ראשון
