בחורף שעבר הבין נפתלי אופנהיימר (26), ממארגני מצעד האקלים הישראלי שנועד לעורר מודעות עולמית לחשיבות עצירת שינוי האקלים, שהוא נמצא על הסיפון כמעט לבד. "התכנון היה להגיע ל־20 אלף משתתפים", הוא נזכר, "וכשהייתי עמוק בתוך הארגונים, מתזז מפגישה לפגישה, שמתי לב שמה שנקרא הציבור הממלכתי, אנשים שדומים לי פחות או יותר, פשוט לא נמצא בסיפור של האקלים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקהילה היא חומת המגן של הנוער הנושר
– סערה בסיר חמין: קטטת קידוש הסתיימה בבית משפט
– סוגרים פערים: טייסים בצה"ל מכינים חיילים לבגרות
המצעד שהיה אמור להתקיים במרץ 2020 בוטל בגלל הקורונה, אבל אפשר לומר בדיעבד שברגע הזה נטמן הזרע להקמת ארגון "בר קיימא". "לילה אחד שיתפתי חבר במחשבות האלה שהעסיקו אותי. הוא ענה: 'יאללה, תפסיק לבלבל את המוח ותעשה משהו'. בבוקר למחרת החלטנו שיש דבר כזה שנקרא 'בר קיימא' – תנועה לקיימות עברית, שתבנה את הגשר בין ציונות לאקולוגיה. זה נראה לנו דבר מאוד אינטואיטיבי, אבל בשטח ראינו שהנושא הזה פשוט לא קיים – לא בשדה הפוליטי ולא בשדה החינוכי. הבנתי שאנשים שמזהים את עצמם כיהודים ציונים, משרתים שירות משמעותי וגאים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, לא נמצאים בזירת האקולוגיה והדאגה לסביבה".
עופר שניידר: "האחוז הקטן שעוסק באקטיביזם ובעל מודעות סביבתית רחבה, איננו מאסה קריטית מספיק גדולה, כדי להשפיע על התהלכים הגלובליים והחברתיים. את החלקים החסרים בפאזל שיסבירו לי למה העשייה הסביבתית הגיעה למבוי סתום – מצאתי ביהדות"
איך אתה מסביר את זה?
"תנועת האקלים בהכללה היא תנועה שמאלנית, חילונית, פרוגרסיבית, והערכים המובילים בה מוכתבים מתנועות גלובליות־אירופיות", מסביר אופנהיימר. "לשיח בתנועת האקלים יש אופי שונה מאוד מהשיח הממלכתי, והתדמית של תנועת האקלים אינה מייצגת את הציבור הממלכתי, לא רק הדתי, אלא גם החילוני – ולכן הבנתי בזמן אמת את הרתיעה. הבנתי מדוע הציבור הממלכתי מדיר רגליו מהנושא הזה ולא מתייצב לדגל".
כשהמצעד התבטל, שינה הגרעין המייסד של "בר קיימא" את שיטת הפעולה: במקום לנסות לשכנע מוסדות קדם־צבאיים להצטרף אליהם, הם יכשירו אותם להיות אנשי סביבה בעצמם. אם מוחמד לא יבוא אל המצעד, הסביבתנים יבואו אליו. או כפי שמסביר אופנהיימר: "החלטנו לעבוד בתוך המכינות עצמן, באופן שיטתי וארוך טווח".
כיום פועלת העמותה בכ־30 מכינות קדם צבאיות כלליות ומעורבות, ובימים האחרונים החלה לפעול תוכנית ראשונה בכעשר מכינות ומדרשות דתיות. החזון הוא להכניס את השיח הזה, שמנסה לייצר גשר בין ערכים סביבתיים לערכים ציוניים שמושתתים על המקורות היהודיים, גם לאולפנות וישיבות תיכוניות.
"קיימות היא המשימה החלוצית של דורנו", חורץ אופנהיימר, "אי אפשר לדבר היום על ציונות בלי ששמירת סביבה היא חלק מהעסק. אבל אנחנו לא באים עם תורה מוכנה למכינות. אנחנו באים להגיד בפשטות: חבר'ה, אם אתם לא עוסקים בשאלות של השפעות התוצר האנושי על הסביבה שבה אתם חיים – אתם לא נטועים במציאות, אתם לא רלוונטיים, ואתם שואלים שאלות של המאה ה־19. בסוף, אנחנו חיה שחיה בסביבת גידול שמושפעת מהאופן שבו אנחנו מתנהגים. או בשפה הדתית, שאני אישית יותר מתחבר אליה: יש עולם שא־לוהים הפקיד אותנו עליו והמעשים שלנו משפיעים על האופן שבו העולם יתנהג אלינו בחזרה, בין שזה חורבן של כל העולם כמו במבול ובין שזו 'ארץ אוכלת יושביה' שמשמשת כמו תמונת מראה למעשים שלנו. צריך להסתכל במראה הזו".
עינט קרמר: "לפני עשרים שנה היה קשה בכלל לדבר על יהדות וסביבה. מצד אחד, אף אחד לא ידע מה זה יהדות חוץ מלהחזיר בתשובה ומהצד השני, אף אחד לא ידע מה זה סביבה חוץ מלחבק עצים. הייתה אי הבנה של שני המושגים האלו"
לגרעין המייסד היו ברורים החיבורים בין ציונות לאקולוגיה. "היה לנו ברור שדרושה שפה בעברית לדבר על אקולוגיה, ודרושה זהות שתופסת את עצמה כאקולוגית בגלל שהיא ציונית. אנחנו עושים קודם כול לעצמנו, מתוך ההבנה שיש פער זהותי בין מה שנקרא להיות דתי לאומי, ציוני, אוהב ישראל, לבין מה שאנשים מזהים כאקולוגיה, קיימות ושמירת סביבה. לנו נראה פשוט שזה בא ביחד ואלו דברים שתומכים זה בזה, גם אם אומרים אותם בשפות שונות בציבורים שונים. במקום אחד אומרים שמירת סביבה ובמקום אחר אומרים אהבת הארץ, אבל זה מכוון לאותה עשייה".
להציל את העולם
ארגון "בר קיימא" לקיימות עברית הוא רק דוגמה אחת לשפע של ארגונים, עמותות ובתי מדרש שצמחו בעשור האחרון על רצף הדתיות ואומרים: אקולוגיה ויהדות – לא רק שילכו שניהם יחדיו, אלא שטירוף לא לחשוב ככה.
"לפני עשרים שנה, כשהתחלתי לעסוק בנושא של הקשר בין היהדות לסביבתנות, היה קשה בכלל לדבר על יהדות וסביבה", מתארת עינט קרמר (43), מייסדת ומנהלת "טבע עברי" שעוסק בחיבורים בין יהדות לסביבה, "מצד אחד, אף אחד לא ידע מה זה יהדות חוץ מלהחזיר בתשובה, ומהצד השני אף אחד לא ידע מה זה סביבה חוץ מלחבק עצים. הייתה אי־הבנה של שני המושגים האלו שעומדים בפני עצמם, והיא הובילה להתנגדות חזקה לקונספט של החיבור ביניהם".
אבל קרמר, דוקטורנטית שחוקרת את הקשר בין דתיות לסביבתנות והמנהלת החינוכית של ארגון "השומר החדש", לא אומרת נואש: "היום צומח פה דור חדש שמחובר למשבר הסביבתי ומחפש איזושהי תפיסה הוליסטית שתחבר בין התפיסות הסביבתיות שלו לתפיסות הרוחניות שלו".
לדבריה, שני גורמים השפיעו על השינוי שחל ביחס לחיבור בין יהדות לסביבתנות. האחד קשור לדחיפות ולבהילות של הטיפול במשבר הסביבתי: "נרצה או לא נרצה, משבר האקלים יותר מורגש, מדובר ומדאיג. אנשים מבינים שצריך להתגייס לפעולה". השני קשור לשינוי שחל ביחס למורשת: "הדיכוטומיות התמוססה. לא מסתכלים על חיבור לעולם היהדות כחיבור דרמטי של הכול או כלום. בקרב רבים שלא צמחו בתוך העולם הדתי יש נכונות לקבל ולמשוך רעיונות כלליים ומנהגים מתוך העולם היהודי".
נפתלי אופנהיימר: "קיימות היא המשימה החלוצית של דורנו. אי אפשר לדבר היום על ציונות בלי ששמירת סביבה היא חלק מהעסק. אנחנו באים להגיד בפשטות, חבר'ה, אם אתם לא מתעסקים בשאלות של השפעות התוצר האנושי על הסביבה – אתם לא נטועים במציאות"
למה לחבר באמת בין שני השדות האלו – יהדות וסביבה? למה זה טוב? אנחנו צריכים למצוא איזה חז"לינו שאמרו משהו יפה על עצים כדי שנתגייס לפעולה? אי אפשר סתם להסתכל סביבנו?
"קודם כול כי אם אכפת לנו מהסביבה, אז אנחנו נחפש כל דרך שתהיה אפקטיבית ותעזור לנו להציל אותה. באופן הכי פשוט חל פה חוק המספרים הגדולים. לדתות השונות יש הרבה מאמינים שאם יאמינו שהדת שלהם או המנהיגים הדתיים שלהם מובילים בשׂורה, הם ילכו אחריהם ויקדמו את הפרקטיקה הזו. השתתפתי בפסגת כדור הארץ ריו+20, שהתקיימה ב־2012, ובאחד המושבים שעסק במקומם של המאמינים בתנועה הזו, מישהו אמר שדתות זה ה־NGO (ארגון לא ממשלתי, ב"ק) הכי גדול בעולם. מיליארדים של אנשים שמשויכים דתית וצריך לגייס אותם כדי להציל את העולם. זה לא רק עניין של מספרים, אלא גם של ארגון. דתות מאורגנות ומרושתות, יש להן סניפים מקומיים – להלן הקהילות, יש להן קשרים והשפעה פוליטית. בקיצור, אם רוצים לקדם את הסביבה, דתות זה דבר מעולה לעבוד איתו".
זו אולי סיבה קצת חיצונית וארגונית, אומרת קרמר, "אבל אם מסתכלים פנימה וחושבים על הסיבות התרבותיות שמובילות למשבר האקלים – אנחנו נשמע שוב ושוב דיבורים על תרבות היפר־צרכנית־נרקיסיסטית שעוסקת בהגשמה עצמית ובמרדף בלתי פוסק אחרי האושר. התרבות הזו היא גם זו שאחראית להתנהלות לא אחראית בכדור הארץ, מפוררת קהילות ואנשים ומשאירה אותנו בודדים. כאן הדתות נכנסות לתמונה, הן מאפשרות לנו להסתכל על מה שקורה סביבנו בצורה ביקורתית".
באיזה אופן הן עושות את זה?
"היהדות היא סוג של שפה שנייה שמאפשרת לנהל דיון ביקורתי. אם אצלנו אומרים 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו' ו'איזהו עשיר? השמח בחלקו' – זה נותן דרך להסתכל אחרת על הקריאה לצבור עוד ועוד כסף. 'לא תחמוד' זו אלטרנטיבה לתרבות הצריכה, שמיטה היא אלטרנטיבה למרדף הבלתי פוסק, ויש בלי סוף דוגמאות כאלה. זה דומה למה שהפמיניזם עשה לפמיניסטיות הדתיות. נשים לקחו את הפמיניזם כשפה שנייה והביאו אותה לתוך בית הכנסת, ואנחנו כאן מביאים את התפיסה היהודית אל תוך תרבות המערב ומתוכה מייצרים שינוי מקומי, וממילא סביבתי.
"אני באמת חושבת שהיהדות היא תורת אמת ויש בה רעיונות עומק וסודות בהקשר הסביבתי, שטובים לא רק לנו, לכאן, אלא שאפשר להוציא אותם החוצה. כי מציון תצא תורה. יש פה שילוב מנצח של דת שהיא גם גלובלית וגם מקומית ומחוברת חזק מאוד לטבע של ארץ ישראל. אני חושבת שהקונספט של עולם ההלכה, שיש בו השתלשלות וכל רעיון מתורגם לפרקטיקה עד הירידה לפרטים הקטנים ביותר – זה משהו שמתאים מאוד לערכים סביבתיים.
"אם נלך עוד יותר פנימה, לבסיס, נגיע לתפיסה של תיקון עולם – להסתכל על הדברים המעוותים והמקולקלים במציאות ולתקן אותם. זו תפיסה יהודית מאוד, וזו התפיסה שנדרשת היום – לא לעשות התבוננות מדיטטיבית ולא להתעלם. לתקן".
סוגיית הצרכנות בוערת גם בעצמותיו של אופנהיימר. "מי שחי בתוך עולם של צרכנות שבו הדבר היחידי שחשוב זה ההנאות והמעמד שלו, שיהיה לו לבריאות. אותו כנראה לא נשכנע. אבל אני חושב שבקרב רוב האנשים שאני מכיר, בציבור הממלכתי ובציונות הדתית בוודאי – המניעים הם שונים.
"יש שיגידו: לכו תגורו בחוות, תהיו נוודים, וצריך להוריד את רמת החיים ולא לצרוך כלום. אני לא בעד קנאות בשום מרחב, אבל יש פה שאלה חשובה: מה מניע בן אדם לעשות את הצעד מהחיים הקפיטליסטיים הצרכניים מאוד שמתווה לנו התרבות המערבית אל משהו אחר? אני חושב שההיבט הזה אצל פעילי סביבה הוא כמעט דתי. מבחינת חישובי שוק, אין משמעות למעשים שלי. אחוז הצרכנות של האדם הקטן הוא אפסי, היכולת להשפיע היא אפסית. צריך פתרונות בסדרי גודל בינלאומיים".
אז מה האדם הקטן באמת אמור לעשות? זה חשוב בכלל שנשתדל?
"כשמתחילים לדבר על מה אקולוגי ומה לא, מה מקיים או מה לא – זה נשמע כמו מיסטיקה. מבינים שרציונלית אין טעם להתחיל לקנות פחות חד־פעמי. אז מה בכל זאת מניע אנשים לפעול למען הסביבה? פה נכנס הרכיב האמוני, הדתי, הרוחני. אדם שגדל במרחב כזה, מצליח להבין שהמניע הוא לא בהכרח תועלתני – של מה יֵצא מזה או איך ייראו החיים שלי – אלא מניע זהותי־אמוני שיש בו משהו שהוא מעבר לכאן ולעכשיו".
גינה לי
לעולם המעשי והאקטיביסטי של פעילי סביבה, שמתחיל לחלחל אט־אט אל תוך המרחבים הדתיים, יש גם צד נוסף. צד של רוחניות, תורה שמסבירה שהפתרון האמיתי למצוקת הסביבה אינו בריפוי האדמה או הפסקת זיהום מקורות מים. "איך תצליחי להבין אותנו בלי לראות את הבית והגינה שלנו?" שואלת טליה שניידר, ובצדק, בפתח הריאיון הזומי שנכפה עלינו. גם אני בניתי על מפגש חי בביתם של הזוג שניידר – עופר וטליה, זוג חוזרים בתשובה, השייכים לקהילה החסידית של הרב אברהם מרדכי גוטליב בטלזסטון ופועלים כל אחד בדרכו בתוך עולם האקולוגיה היהודי.
טליה היא אם שיטת ה"פרמקלצ'ר" (חקלאות בת־קיימא, ב"ק) בישראל, שלה אלפי תלמידים והוצאת ספרים אקולוגית, וחזרתה בתשובה נבעה מתוך העיסוק האינטנסיבי שלה בטבע. "קשה מאוד להתעסק עם הבריאה ועם התבניות של הבריאה בלי לראות שם בורא. זה לא נתפס אחרת. אוקיי, אז אני יודעת לעשות יער, אבל מה חוץ מזה? ההקשרים האנושיים והפנימיים היו חסרים לי, ואת התשובות לחוסר העמוק שהרגשתי קיבלתי מתוך היער, האנושי או הפנימי, שהיהדות מציעה".
מה זה בעצם פרמקלצ'ר?
"בואי נחשוב רגע על הרעיון הסביבתי החשוב ביותר ביהדות – שמיטה. אני קוראת לזה שפע בשבע. זו שיטת תכנון ליצירת מערכות שפע שבהן האדם משתף פעולה עם תבניות הטבע, במטרה לייצר שפע לבני אדם, אבל גם ליצורים אחרים. מערכת פרמקלצ'ר דורשת השקעה התחלתית גדולה אבל אחר כך יש הרפיה גדולה מאוד, כי היא מקיימת את עצמה ויש מעט מאוד מה לעשות בה. זה כיף גדול.
טליה שניידר: אפשר לגדל שני ילדים עם טביעת רגל אקולוגית מאוד גבוהה – לקנות את כל המותגים ושיהיו עשרה סוגים של קורנפלקס על המקרר, ואפשר לגדל עשרה ילדים עם טביעת רגל אקולוגית מאוד פשוטה – מקומיות ואהבת הזולת ועזרה לשכנים"
"בפרמקלצ'ר אנחנו תמיד אומרים שהאדם יכול ליצור מערכות הרבה יותר יצירתיות ופוריות מהטבע. זאת אומרת שבאנו לכאן כדי להשתתף במעשה הבריאה ולהעלות את הטבע. כרגע אנחנו מורידים אותו, אבל יש גם אפשרות אחרת.
"אני רואה בחיים ירוקים עוד רובד של חזרה בתשובה. כמו שכבעלת תשובה היה עליי לאמץ הנהגות חדשות שבהתחלה היו זרות וקשות לי, ועכשיו הן חלק מהגוף שלי, גם הנהגות ירוקות נחוות ככה. אני חווה את זה דרך תלמידים ותלמידות שלי. 'איך אני אצליח לעשות את כל הדברים המטורפים האלו?' – זה סוג של תשובה. כולנו צריכים לחזור בתשובה על משהו".
עופר, נגן בס החבר בהרכב הג'אז "ניגון קוורטט", מעיד שלפני שהתוודע למציאות החברתית והסביבתית, דבר לא עניין אותו מלבד המוזיקה. בעקבות המפגש עם טליה, נפקחו עיניו. "לנוכח המשברים הסביבתיים והחברתיים, לנגן ג'אז פתאום נראה קצת כמו מותרות. הרגשתי שהעסק נמצא במבוי סתום. האחוז הקטן שעוסק באקטיביזם ובעל מודעות סביבתית רחבה אינו מסה קריטית מספיק גדולה, כדי להשפיע על התהליכים הגלובליים והחברתיים. את החלקים החסרים בפאזל, שיסבירו לי למה העשייה הסביבתית הגיעה למבוי סתום ולא משפיעה על העולם, החברה והמציאות – מצאתי ביהדות. בפנימיות התורה, בחסידות בכלל ובלימוד של בעל הסולם, הרב יהודה לייב הלוי אשלג.
"מה ששינה ודייק את העשייה שלי, גם במישור הפרטי וגם במישור החברתי, הוא ההבנה היסודית שכל התופעות השליליות הן בסביבת החיים – כמו שינויי אקלים ואובדן כושר יצור המזון – הן במערכות החברתיות – חוסר צדק חברתי, כלכלה שבירה וכו' – כלומר מדובר בסימפטומים של בעיה שורשית יותר, והיא בנפש האדם. ניסיון לפתור את הסימפטום של הבעיה בלי לטפל בשורש הוא חסר סיכוי. הוא יכול להאריך את חיי החולה אבל לא להציל אותו. השאלה השורשית היא, למה האדם מתנהל בצורה שמחריבה את עצמו? למה האנושות מתנהלת ככה?
"בתנועה האקולוגית העולמית היום עצוב לשמוע קולות שהם קולות אנטי־אנושיים שרואים באדם את המזיק, בעוד התורה רואה בו את העילוי", אומרת טליה בכאב, "וחלק מהקולות האלו אומרים: בואו נפחית את כמות בני האדם בעולם. זו תנועה חזקה מאוד בתוך התנועה הירוקה, שממש כואבת לי. מי שיש לו ילד לא יכול להגיד 'עליו נוותר'. הילדים הם העתיד של העולם. מה שאני רואה זה שאין יותר מדי אנשים בעולם, אלא שיש יותר מדי רצונות לא מדויקים, וכשמתחילים לדייק את הרצונות שלנו, אז נוצר שפע אמיתי. אפשר לגדל שני ילדים עם טביעת רגל אקולוגית מאוד גבוהה – לקנות את כל המותגים ושיהיו עשרה סוגים של קורנפלקס על המקרר ולהסיע אותם לשלושה חוגים בשבוע, ואפשר לגדל עשרה ילדים עם טביעת רגל אקולוגית מאוד פשוטה – מקומיות ואהבת הזולת ועזרה לשכנים וכל מיני ערכים אחרים".
"כולם מסכימים שיש צורך בשינוי תודעתי", אומר עופר, "שלא מושג רק על ידי הפגנות או חקיקה של 'אדם, טבע ודין' נגד עוולה כזו או אחרת. שינוי תודעתי מושג על ידי דרך רוחנית. רוב עולם הסביבה מונח בבודהיזם, במיינדפולנס, גם הפגאניות חזרה לאופנה, וכל אחד מאמץ דרך משלו. אבל דבר שאני שם לב אליו לאחרונה, ואני חווה את זה לא רק בתיאוריה, אלא באינטראקציות חיות – שיש הרבה אנשים שמבינים שגם היהדות היא דרך. נפתחת פה אופציה לחיבור בין הציבורים השונים בישראל דרך הנקודה הסביבתית".
בני הזוג מעידים כי לסדנאות שלהם מגיעים אנשים מכל גוני הקשת הישראלית. "אני מלמדת פרמקלצ'ר כבר 25 שנה. בתחילת הדרך היו לי קבוצות ענקיות שבהן השתתפו רק חילונים. אחרי התשובה היו לי ארבעה אנשים בקבוצה. הפסיקו לבוא אליי. נבהלו. חשבו שאני מחזירה בתשובה ושכל מה שידעתי נמחק ברגע", היא צוחקת.
"היום שוב יש לי קבוצות גדולות, אבל בשונה מהעבר הן משקפות מפגש אנושי מדהים. אין לי קבוצה שלא מורכבת מכל המגזרים הישראליים האפשריים. יושבים ולומדים ומרגישים שיש מכנה משותף גדול הרבה יותר מאשר המפריד", מספרת שניידר. "בתקשורת משקרים לנו: אלה חשופי פופיק, אלה אוכלי חינם. כשיושבים ביחד ולומדים פרמקלצ'ר – לומדים לקיים את החיים ולומדים על קיימות חברתית. פתאום חסידת בעלז עם הכובע והפאה יושבת ליד בחורה שמקועקעת בכל הגוף, ובסוף הקורס הן מתחבקות וכל אחת אומרת לשנייה כמה שהיא למדה מחברתה, ואיך ייתכן שעד עכשיו הן לא ידעו שקיימים אנשים כמוה.
"עיקרון של רבגוניות שווה ליציבות בגינה. בתכנון של גינה זה כיף, זה מעניין, יש עצים ויש פרחים ובעלי חיים, תנועה וריחות, קל מאוד ליישם את זה שם. העולם האקולוגי נשאר ברובד של הגינה. מה עם המגוון האנושי? שם זה לא כבר לא כל כך עובר. והנה, אנחנו זוכים לראות שזה משתנה".
