הכתבות של איל חיות–מן
"הלשון נושלה" היא יצירת פנטזיה עברית מרשימה אך מפוזרת
האוטוביוגרפיה שלא מספרת כיצד הפכה ריטה לריטה
באוטוביוגרפיה שכתבה ריטה יש מעט מוזיקה, אבל הרבה ריחות, טעמים ורגשות מאיראן מולדתה
הכול בראש: סיפור גבורה נטול התרברבות
ספרות גדולה אין ב"המוח שלי ואני", אבל העברת חוויה אישית מעצבת חיים יש גם יש
הג'וב האיראני: סיפור אנושי בתוך סיפורה של המהפכה
לא קל לשזור סיפור אישי ולאומי המתפרש על פני עשורים. "אריָה" עושה את זה יחסית בכבוד
שואה שלהן: "בנות הלילך" מספר סיפורים רבים מדי
עוברים כל גבול: טראומה ומשברים שמאוזנים עם רגעי חסד
מה שקורה בטוסקנה: 36 שנים שנגמרו מהר מדי
יש קץ לילדות: הכל כלול בעלילה
הקריסה לאחור: נאבקים על שליטה
מעט מאוד חמלה ורגעי אור יש ב"חמצן", אבל מתברר שלא תמיד יש בהם צורך כדי לרקום עלילה משובחת וקולחת
ללא רקע: הסוכן שתסכל אותי
היו ל"שירת הברבור" כל המרכיבים הדרושים למותחן מצוין. איכשהו, הוא מצליח לפספס
המתח המתעתע שבין חיים למוות
לירי, פיוטי ואחר חרף פגמיו, "להחליף את המים של הפרחים" מציע חוויה מיוחדת שלא תוכלו לקבל בנטפליקס