אחת הבעיות הגדולות שמעסיקות כיום צבאות ברחבי העולם נמצאת דווקא מעל ראשיהם של החיילים. רחפנים קטנים וזולים, שבעבר נחשבו לכלי משלים, הפכו בתוך שנים ספורות לאחד האיומים המרכזיים על כוחות קרקעיים. הם מאתרים לוחמים, עוקבים אחרי כלי רכב, מכוונים אש ולעיתים גם תוקפים בעצמם. השילוב שלהם עם מצלמות תרמיות, בינה מלאכותית, לוויינים וחיישנים נוספים הופך חלקים הולכים וגדלים משדה הקרב ל"שקופים".
מבחינת החייל שנמצא בשטח, המשמעות פשוטה: קשה יותר להסתתר, קשה יותר לנוע וקשה יותר להישאר זמן רב במקום אחד בלי להתגלות.
מפתח רחפנים אוקראיני בניסוי, בחודש אפריל | צילום: גטי אימג'ס
לאיום החדש הזה יש פתרונות טכנולוגיים: מערכות שיבוש, אמצעי יירוט, לייזרים, נשק נגד רחפנים ואמצעי הסוואה מתקדמים. אבל לצד כל אלה חוזר לשדה הקרב גם פתרון עתיק בהרבה. אם האויב רואה כמעט כל דבר שנמצא מעל פני הקרקע, אפשר פשוט לרדת מתחתיה.
הכי מעניין
אדמה, בטון וסלע אינם זקוקים לתוכנה חדשה ואינם תלויים בתדר שהאויב יכול לשבש. מנהרה או מתקן תת־קרקעי יכולים להסתיר לוחמים, מפקדות, מחסנים ומתקנים רפואיים מעיני הרחפנים ולאפשר לכוחות לנוע בלי להיחשף באופן רציף למעקב מהאוויר.
הרחפנים דוחפים את המלחמה למטה
הדוגמה הבולטת ביותר כיום לשינוי הזה מגיעה מאוקראינה. מאז תחילת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הפכו הרחפנים לאחד מסמליה הבולטים ביותר. רחפני FPV, כטב"מים, מערכות המצוידות במצלמות תרמיות ולאחרונה גם רחפנים המחוברים בסיבים אופטיים ומוגנים משיבושי לוחמה אלקטרונית הפכו את התנועה בחלקים נרחבים של החזית למסוכנת במיוחד.
בניתוח שפרסמו החודש ג'ון ספנסר, ראש תחום הלוחמה האורבנית ב־Modern War Institute בווסט פוינט, וקולונל דרו קרייג, קצין הנדסה בכיר במפקדת כוח התגובה המהירה של נאט"ו, הם מתארים "אזור מוות" שעשוי להשתרע לעומק של כ־30 קילומטרים מהחזית. בתוך המרחב הזה, כל תנועה מעל הקרקע עלולה להוביל בתוך דקות לגילוי ולתקיפה.
התוצאה היא ששני הצדדים משקיעים יותר ויותר דווקא במה שנמצא מתחת לשדה הקרב. מערכות תעלות מתפתחות לרשתות מנהרות מחוברות, מפקדות מוקמות מתחת לקרקע, מסדרונות לוגיסטיים מוגנים מאפשרים להעביר ציוד וחיילים, בתי חולים נבנים בעומק האדמה ואפילו אתרים להרכבת רחפנים ולהחזקת תחמושת מועברים למקומות שבהם קשה יותר לאתר ולתקוף אותם מן האוויר.
חיילים רוסים מסווים אחת ממשאיות מערכת הטילים אורשניק של רוסיה באמצעות רשת במהלך אימון במקום לא ידוע בבלארוס | צילום: שירות העיתונות של משרד ההגנה הרוסי באמצעות AP
גם התנועה עצמה עוברת למטה. במרץ 2025 השתמשו כוחות רוסיים בצינור גז נטוש באזור סודז'ה שבמחוז קורסק כדי לנוע מתחת לפני הקרקע ולנסות להגיע מאחורי העמדות האוקראיניות. באזור קופיאנסק דווח על שימוש בצינורות גז ומים למטרות דומות. עוד קודם לכן, במהלך הקרב על אבדייבקה, הכינו הרוסים נתיב חדירה באורך כמה קילומטרים בתוך צינור ביוב שקוטרו כ־1.4 מטרים.
לא כל מלחמה עתידית תיראה כמו אוקראינה, אבל בעיית הרחפנים כבר מזמן אינה ייחודית לה. צבאות ברחבי העולם משקיעים סכומי עתק במערכות בלתי מאוישות ובמערכות נגדן. הפנטגון, נאט"ו וצבאות אירופה עוסקים בשאלה כיצד ייראה שדה קרב שבו האויב מסוגל להציב מעל החזית אלפי אמצעי תצפית ותקיפה זולים יחסית.
ככל שהיכולת הזאת מתפשטת, היא משנה גם את אחת ההנחות הבסיסיות של הלחימה היבשתית: האפשרות להסתיר כוח. בעבר יכול היה כוח לנוע בלילה, להסתתר מאחורי צמחייה או להקים מפקדה הרחק יחסית מהקו ולצפות שתישאר מוסווית. מצלמה תרמית שמרחפת במשך שעות באוויר, בשילוב לוויינים וחיישנים נוספים, מקשה הרבה יותר על האפשרות הזאת.
לכן התת־קרקע עשוי להפוך ממאפיין של זירות מיוחדות למרכיב קבוע יותר במלחמה המודרנית. ופה נכנסת ישראל לתמונה.
ישראל כבר נלחמת בשדה הקרב הזה
על פניו, מדובר בשיטת לחימה שנשמעת כמעט מימי הביניים: חיילים זוחלים בתוך צינורות כדי להתגנב אל האויב. עבור מרבית צבאות המערב, לחימה במנהרות נתפסה במשך שנים כתחום נישתי יחסית. משהו שנדרש בעיקר במלחמה בטרור, בקרבות אורבניים מסוימים או מול אויב שבנה מראש תשתית מיוחדת.
ישראל לא נהנתה מהמותרות האלה.
חמאס וחיזבאללה השקיעו במשך שנים בבניית מערכים תת־קרקעיים נרחבים. כתוצאה מכך, צה"ל נאלץ להשקיע זמן, כסף וכוח אדם בפיתוח יכולות שלא עמדו בראש סדר העדיפויות של רוב הצבאות המערביים: גילוי מנהרות, מיפוין, חקירתן, לחימה בתוכן והשמדתן.
יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה הפכה למוקד ידע בתחום, ולצדה נבנו לאורך השנים יכולות רובוטיות, אמצעי צילום ומיפוי, מערכות גילוי ושיטות עבודה המשלבות כוחות הנדסה, חי"ר, מודיעין וכלבים.
מנהרה בחאן יונס, ארכיון. | צילום: דובר צה"ל
ג'ון ספנסר כתב כבר בדצמבר 2024 כי ערב 7 באוקטובר היה צה"ל בין הצבאות המוכנים ביותר בעולם ללוחמה תת־קרקעית. אלא שדווקא המלחמה בעזה הוכיחה שהכנה מוקדמת אינה מספיקה.
היקף תשתית המנהרות של חמאס, המורכבות שלה והאופן שבו השתלבה בלחימה הפתיעו גם צבא שהתכונן במשך שנים לאיום. בתחילת התמרון, כאשר כוח מצא פיר, הוא נדרש בדרך כלל לאבטח את האזור ולהמתין לאנשי יהל"ם שיגיעו לבדוק אותו. ככל שהתגלו עוד ועוד פירים, השיטה הפכה לקשה ליישום בקצב שנדרש לתמרון.
חלק מהידע עבר בהדרגה גם לכוחות הלוחמים הרגילים. יחידות למדו לזהות פירים, לאבטח אותם ולבצע הערכות ראשוניות, בעוד המומחים טיפלו במשימות המורכבות יותר.
גם שיטות שנראו בתחילה כפתרון אפשרי למערך המנהרות התגלו כמוגבלות. הצפת מנהרות לא הייתה יעילה בכל מקום, והשמדת רשתות תת־קרקעיות גדולות דרשה כמויות עצומות של חומרי נפץ, כוח אדם וזמן.
הניסיון הזה חשוב דווקא משום שאין כאן סיפור על פתרון ישראלי מושלם. צה"ל לא "פיצח" את המנהרות. הוא נאלץ ללמוד כיצד לנהל מלחמה כאשר מעל הקרקע ומתחתיה מתנהלות שתי מערכות המחוברות זו לזו.
לוחמי יהל"ם משמידים מנהרת טרור בחאן יונס. | צילום: דובר צה"ל
אחד השינויים המעניינים ביותר התרחש במהלך הלחימה בחאן־יונס. ספנסר מתאר כיצד אוגדה 98, בפיקודו אז של תא"ל דן גולדפוס, החלה להתייחס אל המנהרות לא רק כאל תשתית אויב שצריך לגלות ולהשמיד, אלא גם כאל מרחב שאפשר לפעול בתוכו.
כוחות לחמו מעל הקרקע, בעוד כוחות אחרים פעלו במקביל מתחתיה, והפיקוד נדרש לתאם בין שתי שכבות של אותו שדה קרב. זה הבדל תפיסתי חשוב: במודל הישן, המנהרה היא בעיה שמוצאים, סוגרים או משמידים. במודל החדש, התת־קרקע הוא ממד נוסף של הלחימה.
עכשיו גם המערב רוצה ללמוד
הניסיון הזה לא נעלם מעיני האמריקנים. בספטמבר 2025 פרסם מרכז הפקת הלקחים של צבא ארצות הברית מחקר שהוקדש ללקחי צה"ל מהלחימה התת־קרקעית בעזה.
בין היתר מציינים האמריקנים כי לצבא ארה"ב אין יחידה המקבילה ליהל"ם, המתמחה באופן ייעודי בתווך התת־קרקעי. המחקר ממליץ לבחון שילוב של חי"ר, הנדסה קרבית, חבלה, מודיעין וכלבים בצוותים שיוכלו לפעול במנהרות, ולהרחיב את השימוש ברובוטים ובכלים בלתי מאוישים לפני הכנסת לוחמים.
הלקחים מגיעים גם לרזולוציות בסיסיות מאוד: איך שומרים על קשר מתחת לקרקע, כיצד מנווטים במקום שבו אין GPS, איך מפנים פצועים במעבר צר, כיצד בודקים את איכות האוויר ואיך משלבים את מפת המנהרות בתוך תמונת הקרב של המפקד.
לוחמי יהל"ם משמידים מנהרת טרור בחאן יונס. | צילום: דובר צה"ל
אבל אולי הלקח החשוב ביותר הוא עצם ההכרה בכך שהמערב לא יוכל תמיד לבחור אם להילחם מתחת לקרקע.
יש כמובן הבדל גדול בין עזה לאוקראינה. חמאס בנה במשך שנים מערכת מנהרות כחלק מתפיסת הלחימה שלו. הוא בחר להילחם מתחת לאדמה. באוקראינה, במקרים רבים, המציאות היא שכופה את הירידה למטה. הרחפנים הפכו את פני השטח למסוכנים כל כך, עד שכוחות מחפשים דרכים חדשות להגן על עצמם.
אבל התוצאה מתחילה להיראות דומה. חיילים נמצאים מתחת לקרקע. מפקדות נמצאות מתחת לקרקע. בתי חולים, תחמושת, ייצור ולוגיסטיקה עוברים מתחת לקרקע. ובשלב הבא, גם התמרון והלחימה עצמם עוברים לשם.
זו בדיוק הסיבה שהניסיון הישראלי עשוי לקבל משמעות רחבה בהרבה מזו שניתנה לו עד כה. היא נאלצה להתמודד במשך שנים עם שאלה שרבים מצבאות העולם מתחילים לשאול רק עכשיו: מה עושים כאשר האויב יורד אל מתחת לפני השטח?
בעידן שבו הרחפן הופך כמעט כל תנועה לגלויה, התשובה הפשוטה ביותר עשויה להיות גם העתיקה ביותר.
אם האויב מסתתר מתחת לקרקע, צריך להתחיל ללמוד איך לחיות, לנוע ולהילחם מתחתיה וכאן לישראל יש את מאגר הניסיון הגדול בעולם.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
