הָיֹה הָיָה נַעַר שֶׁאָהַב שָׂפָה יְפֵיפִיָּה, אֲבָל הַשָּׂפָה נָמָה, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה… כְּמוֹ הַיְּפֵיפִיָּה הַנָּמָה מֵהָאַגָּדוֹת. וְהַנַּעַר, שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אֱלִיעֶזֶר, הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא הוּא הַנָּסִיךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהָעִיר אוֹתָה… אֲבָל אֵיךְ יָעִיר יְפֵיפִיָּה שֶׁיְּשֵׁנָה כִּמְעַט אַלְפַּיִם שָׁנָה?
“השפה הנמה“ מבקש לספר את סיפור אהבתו של אליעזר בן־יהודה לשפה העברית, באוזניהם של ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים בעברית כשפת קריאה. זוהי הזדמנות מרתקת ליצירת מפגש עמוק ורב משמעות. מפגש בין מי שרק מתחיל לזהות צורת אות ובין מי שהקדיש את חייו לצקת את האותיות הללו לתבניות שפה חדשות, והתייחס אליהן כחומר גלם פלאי, כמעט אינסופי, ביצירתיות, בשאפתנות ובאמונה מעוררת פליאה.
סיפור תחייתה של השפה העברית הוא אחד המופלאים בהיסטוריה של התרבות העולמית. אבל נראה שב“השפה הנמה“ הסיפור הזה מוחמץ, והמפגש בין קוראי העברית הרכים ובין אביה המודרני של העברית המתחדשת לא עולה יפה. הספר נופל לא מעט לתוך מלכודות הקלישאה. הוא מנסה להקסים ולהאהיב, לפזר אבק אגדות על סיפורה של העברית המתחדשת, בעזרת מניפולציות גלויות למדי: בהשוואת העברית לנסיכה נמה, ובדימויים שבלוניים אחרים. באופן פרדוקסלי, מתוך הקריאה בסיפור עולה לרגעים התחושה כאילו הסיפור ההיסטורי המקורי, נטול הקישוטים, אינו מלהיב או מעניין כשלעצמו.
זאת ועוד, וכחלק ממגמה דומיננטית בספרות הילדים, הספר מבקש להעביר לילדים סיפור בעל חשיבות היסטורית־חינוכית לילדים, וכובד המשימה ניכר מאוד. קשה שלא לחוש בנוכחותה של איזו מפקחת דמיונית ממשרד החינוך המאזינה לסיפור יחד איתנו ורווה נחת. בספרי ילדים רבים המטען הזה בא על חשבון טיבו של הסיפור עצמו, שהופך למעין “מוליך“ למסר או לרושם העז שאותו מבקש הסיפור ליצור.
עם זאת, יש בספר לא מעט רגעים פואטיים ויפים שיוצרים קשב אצל הקוראים, כמו למשל כשמתוארים הפערים בשפה שהולידו את הצורך לברוא מילים חדשות:
בָּעִבְרִית שֶׁל פַּעַם הָיָה אֶפְשָׁר לָשׁוּט בָּאֳנִיָה, אֲבָל לֹא לִנְסֹעַ בְּרַכֶּבֶת / אוֹ לָטוּס בַּאֲוִירוֹן וַאֲפִלוּ לֹא לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַיִם! / בְּעִבְרִית הָיָה אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל לְבִיבָה, אֲבָל לֹא חֲבִיתָה / בְּעִבְרִית הָיָה רְחוֹב אֲבָל לֹא הָיְתָה בּוֹ מִדְרָכָה / אֲפִלוּ לְמַשֶׁהוּ קָטָן כְּמוֹ בֹּרֶג – לֹא הָיָה שֵׁם בַּשָׂפָה הַנוֹשָׁנָה/ אֲפִלוּ לֹא לְמַשֶׁהוּ מְשַׂמֵחַ כְּמוֹ הַפְתָעָה
את הספר מלווים איוריה רבי ההבעה של המאיירת איה גורדון־נוי. בחלקם, המילים עצמן הופכות ל“דמויות“ משמעותיות; הן מקבלות מקום ונפח בגוף הקולאז‘ים הנפלאים המלווים את הספר ומפיחים בהן חיים. בזכותם, ובזכות השפה העשירה והפואטית, הספר הזה נגאל מסתמיותו. עם קצת יותר חופש סיפורי ואמונה בכוחם של הקוראים הקטנים לזהות פלא אמיתי, גם כשהוא לא בא במאמץ רב, ושאיננו מצועצע ומתיילד, “השפה הנמה“ היה יכול להיות סיפור נפלא של ממש.
