מי שעוד היה זקוק להוכחה לכך שיו"ר ישראל ביתנו אינו איש ימין קיבל אותה באופן סופי השבוע. בריאיון לעורך בשבע עמנואל שילה הפריח אביגדור ליברמן לחלל האוויר את הרעיון המסוכן שיש להעביר את האחריות הביטחונית על שטחי A ו-B ביהודה ושומרון לידי הירדנים.
אני מודה, לא ממש ברור לי מי האנשים שעוד חושבים שליברמן הוא איש ימין, ועל מה בדיוק הם מתבססים. עם כל הכבוד לטון דיבור רציני וקשוח ולמבטא הסמכותי, ספק אם יש הישגים ימניים של ממש שהאיש הזה, שנמצא בפוליטיקה מאז 1999, יכול להצביע עליהם, או בכלל הישגים כלשהם. בכל מקרה, מי שאחרי טבח שמחת תורה מסוגל בכלל להעלות על דעתו ש"גדודים" של חיילים חמושים יתבססו תחת פיקוד ירדני בתוך שטח מדינת ישראל – ימני הוא לא. לא אידיאולוגית, אבל גם לא ביטחונית. אגב, הפופוליזם הזה לא נעצר רק בביטחון; לא מזמן, בוועידה הכלכלית של איגוד החברות הציבוריות, ליברמן הצהיר שהפתרון לפקקים ולתאונות הדרכים הוא תחבורה ציבורית חינם לכל אזרחי המדינה. נו, הצהרות ריקות הן בטוח חינם.
אבל ייתכן מאוד שליברמן פשוט נשען על הבורות הציבורית באשר למפת חלוקת האזורים ביהודה ושומרון. זו אותה בורות שגורמת לכך שגם במחנה הלאומי יש מי שלא מבין את החשיבות העצומה, והסכנה, של שטחי B.
הכי מעניין
אז בואו נעשה רגע סדר במספרים. שטחם הכולל של יהודה ושומרון עומד על כ-5,860 קמ"ר. החלוקה המוכרת, שמדוקלמת בכל דיון, קובעת ששטחי A הם כ-18 אחוזים, שטחי B כ-22 אחוזים, ושטח C - שבו האחריות האזרחית והביטחונית היא ישראלית – תופס כ-60 אחוזים מהמרחב. הנתון הזה יוצר אשליה אופטית מתוקה, שלפיה שטחי A ו-B הם מעין איים קטנים ומבודדים בתוך אוקיינוס של שליטה ישראלית, שאפשר למסור לגורם זר בלי לזעזע את הספינה.
אלא שהאמת הגיאוגרפית שונה בתכלית. חלק עצום משטח C הם בקעת הירדן ומדבר יהודה, כ-2,000 קמ"ר – כשליש מכלל שטחי יו"ש. כששורטטו מפות אוסלו, היה בכך היגיון ביטחוני ברור שקופץ לעין: הבקעה וים המלח נועדו לשמש שטח חוצץ חיוני בין ירדן ובין הישות הפלסטינית המתוכננת, כדי למנוע רצף טריטוריאלי שיאפשר לצבא זר להגיע עד לעמדות שליטה על גוש דן. אפילו אדריכלי אוסלו מהשמאל, על שלל הזיותיהם, הבינו את מה שליברמן היום מסרב להבין.
המהפך הסטטיסטי מתרחש כשמנקים מחישוב השטח את מרחבי הבקעה והמדבר הריקים יחסית, ומתמקדים בלב הסכסוך – שדרת ההר המרכזית. באזור הזה, שבו מתגוררים יותר מ-95 אחוזים מהתושבים (היהודים והערבים), המספרים מתהפכים. במרחב שהחיים עצמם מתנהלים בו, שטח C מצטמצם לפחות מ-40 אחוזים, בעוד שטחי A תופסים כ-27 אחוזים ושטחי B כ-33.5 אחוזים.
מי שיעיף מבט במפות האזורים הללו יגלה ששטחי C כוללים בעיקר את קווי המתאר של היישובים היהודיים, צירי התנועה המחברים ביניהם, ועוד קצת מרווח נשימה מסביב. מנגד, בהרבה מאוד מקרים שטחי B כוללים נקודות אסטרטגיות ששולטות טופוגרפית על שטחי C, על צירים ראשיים ביו"ש ועל צמתים מרכזיים. וכן, גם על מרכז הארץ. בתרגום לשפה פשוטה: משטחי B אפשר לתצפת ולירות על כל השטח מחדרה עד גדרה. להכניס לשם כוחות חמושים זרים זו התאבדות.
חשוב לומר: הממשלה היוצאת הצליחה להוביל מהלכים חסרי תקדים בחיזוק האחיזה היהודית בשטחי C. בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, יחד עם אנשי החוות והגבעות הנועזים, הפכו את המגמה בשטח. הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית נהרסת יותר מבעבר, והחוות תופסות ושומרות על רוב השטחים הפתוחים הנותרים.
עוד כתבות בנושא
אבל הרשות הפלסטינית לא שוקטת על השמרים. את המאמצים שהיא השקיעה בעבר בשטחי C, היא מעתיקה כיום לשטחי B. מי שמבין שרק התיישבות ונוכחות בשטח קובעות מי ישלוט בו בפועל חייב לפעול גם שם.
כשמבינים את המציאות הגיאוגרפית הזו לאשורה, מבינים שלא מספיק רק להסביר עד כמה הרעיון של ליברמן להעביר את השליטה הביטחונית לגוף ערבי הוא הזוי. המסר האמיתי הוא דרישה חותכת: להודיע על ביטול הסכם אוסלו ולהכריז רשמית שמבחינת מדינת ישראל שטח B הוא כמו C. הממשלה שתקום כאן אחרי הבחירות – בהנחה ובתקווה שתהיה זו ממשלת ימין – חייבת להיכנס למערכה הגורלית על שטחי B.