"כך הציונות עובדת": אליאב ליבי מביא את ההתיישבות אל מעבר לקווי אוסלו

ממרומי הגבעה של חוות "שובה ישראל" בצפון השומרון, אליאב ליבי מצביע על ההרים סביב ומתאר את ההשתלטות השיטתית של הרשות הפלסטינית. הם לא מבחינים בין שטח A לשטח C, מסביר ליבי. וכך גם הוא.

החווה הזאת היא דווקא לא אחת מנקודות ההתיישבות הרבות שליבי חתום על הקמתן, אבל היא קשורה בקשר הדוק למסר שהוא רוצה להעביר ולתוכנית שהוא מנסה לקדם. לפני כחודשיים וחצי יצאו מכאן שלושה צעירים לסיור ברכב שטח מסוג ריינג'ר, ובמהלכו נסעו גם במרחב פתוח בשטח A. רכב מסחרי נהוג בידי פלסטיני נסע בעקבותיהם, נגח בריינג'ר וגרם לו להתגלגל במורד מצוק. כתוצאה מכך נהרג יהודה שרמן בן ה־18, ואחיו דניאל נפצע באורח בינוני. בתחילה נמנעה המשטרה מלהגדיר את האירוע כפיגוע, אך חקירה העלתה כי נהג הרכב המסחרי פגע ברכבם של השלושה בכוונה, וכעת הוא נאשם ברצח.

יחד עם בני משפחתו של יהודה שרמן הקים ליבי את מטה "הביתה", שמטרתו לקדם התיישבות יהודית בשטחי A ו־B ולהביא לביטול הסכמי אוסלו בפועל. "הבן שלי דוד שנהרג בעזה, ויהודה שנהרג כאן, שניהם קורבנות של הסכמי אוסלו", אומר ליבי. "המציאות העגומה בעזה התגלגלה בגלל הנשק מהסכמי אוסלו. לכן טבעי שנפעל לבטל אותם, ונציב יעד פרקטי ופשוט: התיישבות בכל המרחב הפתוח".

קיר הזכוכית בבית הכנסת שבחווה פונה אל הנוף הגולמי, שהולך וננגס בשיני תשתיות פלסטיניות. "כל ההרים המדהימים פה הם שטח A", מסביר ליבי. "לצערי מתארים את השטח הזה כאילו הוא בנוי בצפיפות כמו שכם, ולכן הוא כביכול של הפלסטינים ואסור להתיישב בו. אבל תסתכלי, זה מרחב פתוח אדיר, וכך גם בכל יהודה ושומרון. מדרום לירושלים זה בולט בעיקר בצד המזרחי של מדבר יהודה, אבל גם מצפון לירושלים שטחי A ו־B לא מיושבים ברובם. יותר מזה, שם נמצאות רוב אדמות המדינה ביו"ש, שטחים שאין עליהם טענות בעלות ושלא עובדו מעולם. אנחנו מדברים על 1.3 מיליוני דונמים של שטח פתוח, וכל מה שנדרש כדי ליישב את כולו זו החלטת קבינט על שינוי החלוקה בין A, B ו־C. לא אמרתי לפרק את הרשות הפלסטינית, לגרש את הערבים או לבנות את בית המקדש: רק לקבל החלטה מדינית פשוטה וליישב את השטח. ככה הכפרים הפלסטיניים יהיו נקודתיים, ולא רצף שיוצר מדינת טרור. אחרי 7 באוקטובר, כשאנחנו כבר מבינים כמה אנחנו זקוקים לשליטה בשטח כדי להביא ביטחון, החלטה כזאת תעבור בקלות".

כל יום שבו המהלך הזה מתמהמה, אומר ליבי, מרחיק את מדינת ישראל מהיעד החשוב שהציב. "אנחנו רואים את ההשתלטות של הפלסטינים על השטח, הם פורסים תשתיות וסוללים צירים כדי לסמן בעלות. אם לא נפעל, נאבד באזור הזה רצף אדמות של 960 אלף דונם. לשם השוואה, רצועת עזה היא 360 אלף דונם.

"מגיל אפס אני מכיר מציאות של מתיישבים שיוצאים לשטח ובונים, והמדינה הופכת את זה אחר כך ליישוב. לפעמים זה לוקח עשרים שנה ולפעמים רק שלוש שנים. מתוך 11 נקודות שקמו סביב המשק שלנו בחוות 'מלאכי השלום', שלוש הפכו ליישובים בהחלטת ממשלה. לקבלנים יש משפט - אחרי החמור ילך השופל"

"אם נשאיר את המציאות של אוסלו הם יקימו מדינה פלסטינית. הם עובדים על זה כבר עכשיו ופורצים דרכים בהרים. ואז לא יהיה פה שטח פתוח ולא מרחב תמרון, ואין סיבה שלא נתעורר ל־7 באוקטובר חמור פי כמה וכמה, מרחץ דמים בלב הארץ. אנחנו משקיפים על המותניים הצרים של ישראל - הפלסטינים נמצאים במרחק 15־18 קילומטר מערי החוף, בעשרים דקות הם מגיעים מהשטח שלהם לים וחותכים את המדינה. היום אנחנו יכולים עדיין להקים פה יישובים וחוות, כמו המהלך שעשינו בשטחי C, והחזיר לנו את השליטה ביותר ממיליון דונם של ארץ ישראל האהובה. רוב המהפכה התרחשה בשנתיים האחרונות, על ידי הממשלה הזאת: הקמת 103 יישובים, שהציבור הישראלי קיבל בשקט ובשלווה. אותו דבר בדיוק צריך לקרות בשטחי A ו־B, ונשנה את המציאות הביטחונית לדורות".

המאבק למען הרחבת ההתיישבות היהודית מלווה אותו מימי ילדותו בשילה, וכמו היום כך גם אז, הטרור עמד תמיד ברקע. "עוד מצלצלות לי באוזניים האזהרות שנשמעו בהפגנות בימי אוסלו. לצערי ראיתי גם את ההתגשמות שלהן" אומר ליבי. הוא זוכר היטב את הפיגוע שבו נרצחה רחלה דרוק, תושבת שילה, עוד בשלהי תקופת ממשלת שמיר. על שמה של דרוק נקראו שני יישובים שהוקמו לאחר מכן - רחלים ושבות־רחל. "באינתיפאדה איבדתי שני חברים טובים, אבי סיטון ושמואל ירושלמי. בהמשך נרצח חניך שלי, יונתן אלדר, בפיגוע במרכז הרב", מספר ליבי.

כשהרב יוסי שוקר הקים את "משק אחיה" בשילה, ליבי דבק בו ובעבודה החקלאית. "יוסי והדודים שלי, מוריה ואלי גורן, היו המשפחות הראשונות בשבות־רחל. אחר כך יוסי עבר להקים את המשק ואת בית הבד הראשון באזור, ואני גדלתי על ברכיו וזכיתי לעבוד איתו הרבה שעות בזיתים. כשהייתי נער הוא שלח אותנו להקים את אש־קודש - היום זה יישוב מוסדר שגרות בו 130 משפחות.

"מגיל אפס אני מכיר מציאות של מתיישבים שיוצאים לשטח ובונים, והמדינה הופכת את זה אחר כך ליישוב. לפעמים זה לוקח עשרים שנה ולפעמים רק שלוש שנים, אבל ככה האזור מתנהל. חלוצים הולכים קדימה בשליחות המדינה, לפעמים ברמז ולפעמים במפורש, ואחריהם מגיע גם הממסד. מתוך 11 נקודות שקמו סביב המשק שלנו בחוות 'מלאכי השלום', שלוש הפכו ליישובים בהחלטת ממשלה. לקבלנים יש משפט - אחרי החמור ילך השופל. המקום שבו עובר שביל הולכי הרגל, שם יהיה גם הכביש. כך הציונות עובדת, ואנחנו עובדים עם מדינת ישראל".

כשעלית לאש־קודש זה לא היה בדיוק עם מדינת ישראל.

"זה היה לגמרי איתה. ראש הממשלה אריאל שרון אמר אז לרוץ על הגבעות, זמביש (זאב חבר), מועצת יש"ע ואמנה עשו תוכנית, והממשלה הייתה מחוברת לכל הפרטים. בהתיישבות תמיד היה מי שידע לכוון לאן ללכת ומה חשוב עכשיו. זמביש ואמנה שינו את המפה מקצה לקצה, וגם היום אין כמעט יישובים שקמים בלעדיהם".

אבל הם לא איתך בעניין התיישבות מחוץ לשטחי C.

"עוד לא. זמביש דאג להסדרה של המאחזים, הצטרף לעולם החוות ודחף אותו קדימה באופן משמעותי. במערכה על שטחי A ו־B הוא שותף לרעיון, ואני מאמין שהוא יצטרף לעשייה ויקדם אותה רבות".

ליבי, 41, למד בישיבת "תורת החיים" בגוש קטיף, ונעקר משם יחד עם הישיבה. אחר כך נישא לשרה, ויחד הם התיישבו ב"גבעה של רונן" באזור שכם. "באותה תקופה, בסביבות 2010, לא הצליחו להקים יישובים. הצטרפנו לניסיון להקים את גל יוסף, מזרחית לעדי־עד בגוש שילה. החטיבה להתיישבות נתנה לי שם חוזה לפיתוח חקלאות, ובמשך תקופה ישנתי עם הבחורים בחממה. חשבנו שהנה מגיע האישור ליישוב, אבל בכל פעם קרה משהו, עד שבסוף פינו אותנו".

הם חזרו לגור בעדי־עד, בנו שם בית וליבי התמנה למזכיר היישוב. לאחר פיגוע הירי שבו נרצח מלאכי רוזנפלד בצומת הסמוך, החליט ליבי לשנות את התוכניות של עדי־עד כך שהיישוב יתרחב ויגיע לנקודה שבה היה גל יוסף. "אמרנו שאם אי אפשר להקים יישוב חדש, נביא את היישוב הוותיק לשם. יחד עם אחי הראל, שהוא גם השותף שלי בחברת 'ליבי בנייה ותשתיות', הקמנו עוד בשבעה של מלאכי את שכונת 'הניגון שבלב'. עזבתי בית של 120 מ"ר לטובת מגורים בקרוואן".

גם שמאלנים התרגשו

מהר מאוד גם הקרוואן הזה נשאר מאחור. קבוצת חברים של מלאכי רוזנפלד הקימה את חוות מלאכי השלום, וליבי הצטרף אליהם. "אמרו לנו שבמיקום הזה יהיה מורכב מדי, ואחרי תיאום עם כל הגורמים כיוונו אותנו לעלות לנקודה דרומית יותר. אחרי שלושה שבועות של הפגנות מטורפות מצד הערבים מהכפרים מסביב, קיבלנו הוראה להתקפל. פירקנו בעצמנו, בתחושת השפלה גדולה, את מה שבנינו. זה היה נורא, הערבים חוגגים וצוחקים עלינו, ומסביבנו אינספור מאהלים לא חוקיים שעומדים על אדמות מדינה".

ליבי התיישב לשיחה עם המח"ט, וקיבל ממנו מסר חדש. "הוא אמר שכל נושא החיבור של הנוער למדינת ישראל ולעשייה חיובית מדבר אליו מאוד, ולכן הוא יסמן לי לאן ללכת. קיבלתי מפה של המיקום המקורי של מלאכי השלום, ויחד איתה אמירה שזה זמני. ברוך השם, המקום הזמני הזה כבר קיבל אישור, וגרות בו 33 משפחות".

למה המח"ט חשב שאתה תוכל לחבר את הנוער לעשייה חיובית?

"הוא ראה שהם מסתובבים אצלי, והימים היו אחרי האירוע בדומא, ובמערכת הבינו שבניהול הקשר עם ההתיישבות צריך גם גזרים ולא רק מקלות. אני חושב שחלחלה גם ההבנה שצריך עשייה ערכית, כי בלעדיה הם גורמים לאנשים טובים להיות חוטאים. הרעיון בעבודה עם הנוער הוא שבמקום לרדוף אחריהם, רודפים יחד איתם אחרי דברים טובים ומנתבים את העשייה שלהם.

"יצאנו לשליחות של שמירה על המרחב הפתוח, ומצאנו את עצמנו מובילים מפעל חינוכי. הבנו שזה חלק מתפקידנו. עשרות רבות של בני נוער עברו אצלנו בבית. היום יש לנו שתי חוות לבנות, חווה מעורבת לנוער חילוני ויש גם חווה לנוער חרדי. חמישה חבר'ה משם התגייסו עכשיו לחשמונאים.

"בדרך גם היינו שותפים, יחד עם מח"ט בנימין דאז יובל גז, להקמת יחידת 'ספר המדבר' - יחידה מובחרת של בוגרי חוות, שהמומחיות שלה היא לחבר בין יכולות גישוש ומרדף. בהתחלה הייתי מראיין את המגויסים אחד־אחד, היום אני כבר פחות מעורב. היחידה הזאת זכתה לעשות דברים גדולים, כמו לתפוס את אחד המחבלים שברחו מכלא גלבוע. הם גם אלה שהביאו ללכידת אחד המחבלים מהפיגוע באלעד, אחרי שמצאו שאריות של יונה ביער שבו הוא הסתתר. היחידה הזאת השתתפה בלחימה בקיבוץ רעים ב־7 באוקטובר, ושנה אחר כך היא הפכה ל'פלס"ר הגולן' ועברה לעבוד שם".

מצד שני, גם אחרי כל היוזמות החינוכיות, תופעת "תג מחיר" חיה וקיימת, והיא נקשרת למפעל ההתיישבות כולו.

"מספרם של בני הנוער שעוסקים באלימות הוא מזערי. לצערי יש התיישבות שלא מגובה ולא מקבלת ביטחון, חבר'ה נשארים בשטח לבד, וכשיש למשל פיגוע, מתייחסים אליו קודם כול כאילו זו תאונת דרכים. דיווחים של הנוער פה, בוודאי במקומות לא מוסדרים, מתקבלים במערכת כשקר. ואז אין גיבוי, ולמול פורעים החבר'ה האלה מביאים עוד נערים, והמורכבות גדלה. ככל שפועלים נגדם יותר, הם מקצינים יותר. אני קורא לנוער לדייק את העשייה ולפעול רק בשיתוף עם המערכות, כי הן פתוחות לזה.

"הישיבה על הגדר גוררת את המרחב לפעולות אלימות של ילדים שטועים וחוטאים. זה לא קשור להתיישבות. אלימות יכולה לצאת מכל מקום, והיא יכולה לא להתקיים, אם ידעו להכווין את הנוער. בשנה האחרונה אנחנו מפספסים בגדול, ויש יותר אירועים"

"צריך להבין שבעומק הדברים, גם הנוער שמתנהג באלימות הוא לא נוער עבריין, אלא חוטא. יש הבדל מהותי בין עבירה לחטא: אדם עושה עבירה בגלל תאווה כלשהי שלוקחת אותו מהמקום הטוב שלו למקום רע. חטא זה כשאני מנסה לפגוע במטרה, ומחטיא אותה. נניח שלוחם ימ"מ בא להציל חטוף, וחס ושלום יש לנו הרוג - זו תוצאה איומה, שבר שאין לתאר, אבל מישהו יכול להגיד שהוא אדם לא ראוי? לוחמים שלא הבינו נכון סיטואציה, חשבו שהם יורים על מחבל והרגו חבר - אפשר להגיד עליהם שהם רעים? הם קדושים שהחטיאו.

"בני הנוער האלה מסורים לארץ ישראל, הם מתוקים וקדושים, ויש בתוכם כמה שעושים דברים לא טובים. זה מיעוט קטן מאוד, אבל גם הם חוטאי חטאים ולא עוברי עבירה. להבנתם, ככה הם מצילים את חברים שלהם ואת עם ישראל. הם טועים, וצריך להשקיע ולהאיר להם את הדרך לעשייה טובה ונכונה. לא להתייחס אליהם כנוער שוליים. כולנו פה אנשי צבא ומשרתים בצבא, אני באופן אישי מעריץ את הפיקוד הבכיר, אבל בנקודה הזאת הגישה של הצבא היא טעות גדולה. אנחנו יורים לעצמנו ברגל, וזה כואב מאוד".

שמונה ילדים נולדו לשרה ואליאב ליבי. כשבמלאכי השלום היו כבר ארבע משפחות, הם עברו הלאה, לחוות הרשש. כשהאוכלוסייה שם התרחבה לחמש משפחות, הם המשיכו לחוות מצפה מיכל, ביתם הנוכחי. במהלך השנים הוציא ליבי מהמשק שלו במלאכי השלום עוד 11 נקודות התיישבות בסביבה. בסך הכול גרות בהן היום כ־70 משפחות, שמחזיקות כ־100 אלף דונם של שטח פתוח – שווה ערך לכמחצית מכלל שטחי ההתיישבות ביו"ש. במשק עצמו יש להם 200 פרות, 150 ראשי צאן, מפטמה של 150 ראש בקר ו־900 דונם של שעורה וחיטה לחציר.

איך הנדודים והמעברים האלה משפיעים על המארג המשפחתי, על הילדים?

"הם שותפים מלאים בשמחה וברצון, והם כל הזמן לוחצים אותנו להתקדם עוד. אבל לצד זה הם משלמים מחירים כבדים, גם חברתיים. כשיש הרבה בחורים בבית, ואתה הופך לחבר שלהם, אבל אתה גם הבן של בעל הבית, נוצרת לא מעט מורכבות. למשל, אם אני כועס על בחור בגלל בעיות משמעת, זה יכול להוביל למתח בינו ובין הילדים שלי. או אם יש פתאום מישהו דומיננטי בחבורה, והוא בבית שלך, זה שם אותך במקום לא קל. דוד התמודד עם זה לאורך השנים. בתקופות מסוימות הוא העדיף להיות בחווה של אחי, ליד אלון־מורה".

הקמת חוות, מסביר ליבי, היא הרבה מעבר למהלך אסטרטגי של החזקת שטח והגברת הביטחון: "גילינו את הסוד של החקלאות. החיבור לאדמה ולגידול בקר וצאן הוא חלק מהתהליך הניסי והמופלא של עם השב לארצו. בנושא הזה, המושבים והקיבוצים שלא החזיקו בדרך השם, עשו לנו בית ספר. יש לנו חיבור מדהים עם חקלאים מהעמק ומהבקעה, כי גם החקלאי הכי שמאלן מתרגש כשהוא רואה שדה זרוע.

"מפקד פלוגת שריון התקשר ואמר לי: 'יש רחפני נפץ, אני צריך שתבוא עם החבר'ה לרתך לנו משהו על הטנקים'. שאלתי בקבוצה מי מצטרף אליי, וכך מצאתי את עצמי עם שישים חבר'ה מהאזור. ברגע שהתחלנו לעבוד, הגיע אלינו עוד מ"פ ואחריו עוד ועוד. ייצרנו חופות, עשינו התאמות, הבאנו ברגים מיוחדים, והכול באופן לא רשמי"

"הקב"ה הרבה תורה ומצוות בחקלאות כי בזה הוא רוצה שנעסוק. אין מצווה שאומרת 'כל כד וכל צמיד עשירי יהיה קודש להשם', ולא משאירים לעני את שאריות הזהב והכסף. העובדה שהמצוות הן דווקא חקלאיות, לא נובעת ממציאות כלכלית עתיקה: צורפים, קדרים ורצענים היו גם בעולם הקדמון, אבל בחקלאות יש עניין עמוק. היום אנחנו זוכים לראות מאות דונמים של כרמים, מדליות ליינות תחת כל עץ רענן, וזו פשוט הנבואה שמתגשמת.

"סבא שלי איבד בשואה את אשתו והבת שלו. הוא התחתן עם סבתא שלי, ויתר על כל נכסיו ועלה לארץ. היום יש לו מאה צאצאים. אם היית פוגשת אותו כשהוא חזר לכפר לחפש את המשפחה שלו, והיית שואלת אותו מה דעתו על מה שקורה כאן, הוא אפילו לא היה מבין את המילים. מה זה צה"ל? איפה זה צפון השומרון? איך ייתכן שהנכדים שלו מקימים חוות, והממשלה מאשרת אותן כיישובים? המרחק שעברנו מאז שהמשפחה שלו נרצחה בשואה ועד מה שיש לנו היום, הוא גדול בהרבה מהמרחק שנשאר לנו מהנקודה הנוכחית ועד לבית מקדש מלא־מלא, עם נבואה והכול. אני יודע שזה יקרה, כי כך הנביאים ניבאו, ואנחנו רואים שנבואות הנחמה מתגשמות. הדרך עוד ארוכה, ואין לי מושג איך בדיוק הדברים יקרו, אבל זה ריאלי ואם נפעל עם א־ל נזכה להיגאל. מה שכן, אחד השלבים שצריכים להתממש באופן מיידי זו התיישבות בשטחים הפתוחים כולם".

לוחם שאינו חייל

אף שהוא מדבר על ניסים וגאולה, ליבי אינו אדם השרוי באופוריה או שש אלי קרב. את המחיר הכבד שגובה המלחמה הוא מכיר היטב. לפני מעט יותר משנה נהרג בנו דוד במהלך הלחימה בעזה, לשם נכנס מיוזמתו, במעין מסגרת התנדבותית שיצר אביו.

"ליבי תשתיות" נחלצה לסייע לכוחות צה"ל כבר בשבועות הראשונים למלחמה, כשהחטיבות היו עדיין בשטחי כינוס. "גרנו אז בחוות הרשש עם ישורון ארצי. בדיוק לפני שמחת תורה, ישורון והמשפחה שלו עברו לחוות מצפור פצאל. כמ"פ בשריון הוא יצא לקרב כבר בשבעה באוקטובר בבוקר, ודוד החזיק את החווה במשך כמה חודשים.

"זמן קצר אחרי שהחלה המלחמה, ישורון התקשר ואמר לי: 'אנחנו נכנסים לעזה. יש רחפני נפץ, ואני צריך שתבוא עם החבר'ה לרתך לנו משהו על הטנקים'. בליל שבת דיברתי עם נהג המשאית שלי, והעמסנו גדרות של בית ספר שיש לנו במחסן. שאלתי בקבוצה מי מצטרף אליי להתקין חופות, ובצהריים כבר מצאתי את עצמי עם שישים חבר'ה מהאזור - חלק היו בחווה שלנו, חלק עבדו אצלי בחברת הבנייה, אחרים אמרו שהם יודעים לעבוד ויש להם רתכת. ברגע שהתחלנו לעבוד, הגיע אלינו עוד מ"פ ואחריו עוד ועוד. ייצרנו חופות במשך שבוע, עשינו התאמות כי לכל טנק דרוש משהו אחר, נסענו להביא ברגים מיוחדים, והכול באופן לא רשמי".

בשלב מאוחר יותר הסתייע צה"ל בחברה לצורך הריסת מבנים באזורי הלחימה. "בשיא התמרון, כשלמדינת ישראל חסרו כלים הנדסיים, צירפנו את חברת הבנייה והתשתיות כקבלן ללחימה. בשיא היו שם 15 כלים שלנו, קנינו כמה כלים בשביל זה. מלכתחילה הקמתי את העסקים שלי למען ההתיישבות. פתחנו את העסק לעבודות עפר מתוך הבנה שבכסף אנחנו רוצים לעשות התיישבות, ובזה מושקעים כל כספי החברה.

"הסיוע שלנו בלחימה נוצר מתוך צורך שעלה מהשטח. ההריסה של תשתיות הטרור לא החלה מהפיקוד הגבוה אלא מבקשה של מח"ט, שהבין שזו הדרך לשמור על חיי החיילים שלו. כשראו ששיטת העבודה שכוללת הרס מבנים מצילה חיי אדם, העתיקו אותה לעוד ועוד חטיבות".

ככה, הוא מספר, גם בנו דוד הגיע לרצועת עזה. "ברור שאם קוראים לנו ללחימה, אנחנו מצטרפים: מי שיכול להיות חייל מתגייס, ומי שלא יכול, מוצא את הדרכים. דוד היה לוחם, אבל לא חייל".

איך הוא הפך למפעיל ציוד הנדסי?

"בכיתה י"א הוא קיים את הפסוק 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', ובשנה שלאחר מכן הוא הצטרף לעבודה בחברת הבנייה ולמד להיות מפעיל. הוא עשה את כל הבגרויות בשנה אחת, ובסוף החליט ללכת לישיבה בתלם. דוד אהב מאוד לימוד הלכה, וכבר כילד הוא זכר כל הלכה ששמע, אף שהייתה לו דיסלקציה חמורה. הכול אצלו היה בעל פה ומהזיכרון.

"תקופה ארוכה הוא היה לומד בישיבה במשך השבוע, ובשישי־שבת הוא היה יורד איתי להחליף את המפעילים, כדי שיוכלו לחזור הביתה. בחול המועד פסח בשנה שעברה הוא אמר לי: 'אני לא מצליח להתגייס בגלל הפרופיל שלי. תקנה לי באגר ואני אצטרף ללחימה לכל השבוע, זה יהיה השירות הצבאי שלי'. פחדתי מאוד, אבל קניתי לו בכל זאת. וחודש וחצי אחר כך הוא עלה בסערה לשמיים, כמו שהוא חי, כשליח של עם ישראל".

תודעה כוזבת

זמן לא רב אחרי נפילתו של דוד, נושא החלת הריבונות בשטחי C עלה שוב לסדר היום הציבורי. ליבי דווקא התקומם נגד הרעיון: "הבנו שזה מה שמקים את המדינה הפלסטינית, לא מה שעוצר אותה. כי כשאתה מכריז ששטחי C שלך, אתה בעצם אומר שהשאר לא. הכנו תוכנית להקמת נקודות התיישבות במרחבים הפתוחים של A ו־B, ערכנו מחקר, עשינו תוכנית מדידות והצענו מיקומים ולוחות זמנים אפשריים. במקביל עשינו עבודה נרחבת מול שרים וחברי כנסת, הגענו גם לראש הממשלה, והוא התייחס לתוכנית בכובד ראש. אני חושב שחלחלה ההבנה שאם אין ריבונות על כל השטח, אל תביאו לנו ריבונות בכלל. ההצלחה של הממשלה בהקמת מאסה של חוות וישובים, מעידה שאם היינו מחילים ריבונות חלקית, הדרך הייתה הרבה יותר קשה ומורכבת. הוכח שעדיף להביא ריבונות מעשית בשטח, ולאחר מכן ריבונות מדינית. המקום שבו יעבור התלם האחרון של המחרשה, שם יעבור הגבול - ואת זה לא אני המצאתי. צריך בשלב ראשון להתייחס לשטח כיחידה אחת. ההפרדה הנכונה היא בין השטח הבנוי לזה הפתוח, כי כל אחד מהם דורש ניהול אחר".

"המחבלים לקחו נפל של טיל ישראלי, הלבישו עליו מוקש רוסי, ובזמן הפסקת האש הטמינו אותו ליד בית החולים האינדונזי. כך דוד נפל. שלחנו אותו להילחם בידיים קשורות - כי זו המשמעות של לחימה ליד מבנים שהופקרו בהפסקת האש. אבל אם עם ישראל ברפיון, אנחנו איתו ברפיון הזה"

ובכל זאת, אפילו בימין האידאולוגי שתומך בהחלת ריבונות בשטח C, לא תשמע כמעט אף אחד מדבר בקול על התיישבות בשטחי A ו־B. למה שעכשיו זה יקרה?

"בתודעה של האנשים, אלה אזורים שיש בהם המוני ערבים, הכול בנוי בצפיפות מטורפת, רק יחידות מיוחדות יכולות להסתובב שם. אבל זו תודעה כוזבת. מדובר על שטחים עצומים שעומדים ריקים מאדם, ואפשר לשנות את המצב - לא בלחימה קלה, אלא בלי לחימה כלל. צה"ל ממילא מחזיק את המרחב, צריך רק להחליט שרוצים. זה פשוט ופרקטי ויכול להיות מהיר מאוד. בתוך כמה חודשים אפשר להקים מאה נקודות, לעבור ממצב נורא למצב שניתן לטיפול, ולשנות את המציאות לדורות. צריך גם לבטל את כל הסכמי אוסלו ולפרק את הרשות הפלסטינית, אבל אני לא מדבר על זה כרגע, כי אני לא יודע איך זה יכול לקרות. אני יודע רק שזה הצעד ההגיוני הבא. אני הייתי רוצה שהערבים לא יהיו כאן בכלל, גם לא בשטח המיושב. אני עוד לא יודע איך ומתי זה יקרה, אבל זה אפשרי".

בצה"ל אומרים שאין מספיק כוחות להחזקת הנקודות החדשות בשטח C, קל וחומר שאי אפשר להכפיל את מספרן ולהתפרס בשטחי A ו־B. השמיכה קצרה והחזיתות רבות.

"זו לא אינדיקציה, כי אף פעם לא שמעתי שהצבא אומר שיש לו מספיק כוחות. צה"ל מושקע במחנות הפליטים כמו שלא היה מעולם, במרחבים הפתוחים הוא לא צריך להיות בשלב הזה. אם ניישב אותם, הוא גם לא יצטרך להיות שם. אם לא ניישב, הם כבר לא יהיו פתוחים, הטרור יצמח בהם, וצה"ל יצטרך להיכנס ולהקיז דם".

ועדיין, אי אפשר לשלוח כוח שיגן על חמש משפחות ודיר בכל הר.

"יש הרבה פתרונות. במקום לצמצם את כוחות הגמ"ר (הגנה מרחבית – א"ז), צריך להגדיל ובעיקר לייעל אותם, או להביא חברות שמירה. גם צה"ל אומר ששמירה על המרחב הפתוח מביאה ביטחון. אם זה נכון בשטח C, זה נכון בכל מקום, ואני קורא לצבא להקצות לזה את המשאבים. זה לא עניין כלכלי או אופרטיבי, אלא עניין של גמישות ניהולית ושל בחירה.

"הישיבה על הגדר וההימנעות מפעולה בשטחי A ו־B, גוררת את המרחב גם לפעולות אלימות של ילדים שטועים וחוטאים. לצערי הפיקוד היום מביא לדרג המדיני מידע שגוי כאילו יש קשר בין התיישבות באותם אזורים לאלימות. בפועל אין קשר בין הדברים. אלימות יכולה לצאת מכל מקום, והיא יכולה לא להתקיים בכלל, אם ידעו להכווין את הנוער בצורה נכונה. גם אני רואה שבשנה האחרונה אנחנו מפספסים בגדול, ויש יותר ויותר אירועים. אני אמרתי למערכת מזמן שאם לא נוביל בעשייה ברוכה, כוחות אחרים יובילו למקומות לא טובים".

אולי השיטה כבר לא עובדת. הצלחת כמה שנים עם החבר'ה בחוות, והם ברחו לך.

"זה התחיל להתפורר כי הפסיקו לתת לנו להתקדם".

חוות חדשות ממשיכות לקום.

"אבל לא בשטחי A ו־B, והנוער מרגיש איפה הדבר המשמעותי ביותר. הוא רוצה להיות במקום שהשעה נכונה לו. לא מעניין אותו להקים חווה בשטח C, גם אם זה מקום חשוב. אני מבין אותם, הם רוצים לקפוץ קדימה".

אז אתה מציע לתת לנוער שנוהג באלימות להחליט מה הצעד הבא?

"זה לא קשור אליהם, 7 באוקטובר הביא להבנה שצריך להחזיק בכל המרחבים הפתוחים, יש נקודות ב־A ו־B שאפילו קיבלו חיילי מילואים בתחילת המלחמה. אבל המערכת לא מתקדמת שם. קשה לה לזוז, ויש חוסר ראייה בהירה שנובע מהפחד מקמפיין 'אלימות המתנחלים', שהואץ על ידי השמאל הקיצוני ו'חובבי ישראל' בעולם. אני חושב שיש השפעה גם לאמירה המסוכנת של נפתלי בנט, שאמר שהוא פוקח עיניים (על בכירים שמונו לתפקידיהם בתקופת הממשלה הנוכחית – א"ז), בודק מי לא ממלכתי, וידאג לטפל בו אחרי הבחירות. זו האמירה הכי לא ממלכתית. יש פה שרים שנבחרו כדי לממש מדיניות, ואם מישהו שמתעתד להיות בממשלה מאיים על הפקידים, זה לא ממלכתי, לא דמוקרטי וחצוף מאוד. לצערי אני רואה שהפיקוד לוקח בחשבון את האמירות האלה, ומפחד שייכנסו בעתיד בכל מי שפעל למען ההתיישבות. גם בשטחי C אני רואה עצירה, ואם אתה עוצר סוסים דוהרים, אתה תפסיד במירוץ".

כשסוגיית החלת הריבונות ירדה מהפרק, ליבי החליט לקדם את מימוש התוכנית שלו לאחיזה רחבה בקרקע. במשך חודשים ארוכים הוא וחבריו ניסו לרתום את המערכת, ואחרי שנחלו כמה כישלונות, החליטו לגייס את תמיכת הציבור ולהקים לשם כך את מטה המאבק "הביתה". "ראינו שיש פער בין הפחד של הפיקוד ובין ההתעוררות של הציבור, שהתגברה אחרי הרצח של יהודה שרמן בשטח A. יש פוליטיקאים שמדברים על זה כבר הרבה זמן, כמו ח"כ אביחי בוארון והשר גדעון סער, אבל יש רבים אחרים שחוששים להגיד את הדברים מחוץ לחדרים סגורים. אולי כשנשמיע את זה בקול, הם גם יצאו החוצה. אנחנו בימים גדולים, ומקווים שנצליח עוד בקדנציה הזאת להביא להחלטת קבינט בנושא ולחזור הביתה".

"הביתה" מבחינתך נמצא שם, בשטח שהועבר לרשות הפלסטינית?

"זה הבית שלנו, נחלת אבותינו, לב ליבה של ארץ ישראל. במפגש שהיה לי עם בכיר במחלקה היהודית בשב"כ, שוחחנו על החטופים, המלחמה והעבודה עם הנוער. ישבנו במצפה גלעד ויונדב, משם רואים יפה את המשק שלנו ואת השטח הפתוח והחוות. הוא דיבר על הכאב של משפחות החטופים, ואיך יכול להיות שלא עושים הפסקת אש. אמרתי לו: 'אתה אפילו לא מכיר את הכאב שלנו כציבור. אתה רואה את הכפר למטה? הנביא מדמה את הקשר לארץ לקשר עם אישה, לזוגיות, קשר שבוחרים בו כל הזמן וצריך לתחזק אותו. ועכשיו אנחנו מפקירים אותה בידי זרים, ואנחנו בכאב איום על זה. איחוי בחברה לא יכול לקרות לפני שתכיר בכאב שלנו, בתסכול שלנו. הלכנו להילחם, ועשינו את זה בידיים קשורות, כי זה מה שעם ישראל החליט'.

"הבן שלי נהרג כחלק ממחירי הפסקת האש. המחבלים לקחו נפל של טיל ישראלי, הלבישו עליו מוקש דריכה רוסי, ובזמן הפסקת האש הטמינו אותו ליד בית החולים האינדונזי. כך דוד נפל. שלחנו אותו להילחם בידיים קשורות - כי זו המשמעות של לחימה ליד מבנים שהופקרו בהפסקת האש. הסיבה היחידה לכך שאנחנו נלחמים בצורה כזאת ולוקחים בזה חלק, היא ההבנה שלנו שזו שלמות העם. אם נדרוש תמיד שאנחנו נקבע, ולא נילחם יחד עם כולם בהתאם למקום שעם ישראל נמצא בו היום, לא נהיה אומה אחת. אנחנו שולחים את הילדים לקרב אף שהוא מתנהל ברפיון ידיים, כי אם עם ישראל ברפיון, אנחנו איתו ברפיון הזה. לכן חשוב לי שהציבור יבין בצורה מגובשת מה אנחנו עושים בשטחי A ו־B. שיבין שזה לא מוביל להיפרדות מכוחות הביטחון ולעשייה לעומתית, ושהדברים נעשים מתוך חיבור מלא למדינת ישראל. היא זו שתביא אותנו חזרה הביתה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il