בשני האחרון התחיל בקשת פורמט חדש (צרפתי במקורו, עשה עלייה בעידודה של רותם סלע) – מראיינים ומראיינות על הרצף האוטיסטי מראיינים סלב. במוצהר, זו תכנית שמטרתה לעודד הכלה וקבלה של אנשים שונים או חריגים, והיא עושה את זה באמצעות שימוש בסלבס שמושכים צפייה, ובאמצעות ההבטחה הסטריאוטיפית למדי – "אנשים על הרצף הם נטולי טקט, ולכן הם יעזו לשאול שאלות שלעולם לא ישאלו בראיונות רגילים". כלומר, אין אף שאלה מחוץ לתחום, בניגוד לראיונות במקומות אחרים – כאן מותר לשאול הכל.
ההבטחה שהתכנית הציבה לא מתקיימת משני קצותיה: ההנחה שאנשים על הרצף הם חסרי טקט ושואלים מה שבראש שלהם – מנציחה סטריאוטיפים שגויים. לפעמים ההפך הגמור הוא הנכון – הקושי לזהות מצב חברתי מסוים גורם להם להסתגרות, לשתיקה, לחשש יתר וכן הלאה. לפעמים רצף אוטיסטי בא עם אובר רגישות, עצמית וחברתית. מהצד השני של המתרס – ההבטחה שכאן ישאלו הכל (!) גם קורסת אל מול המציאות. הראיונות התקשורתיים מעולם לא חששו לעסוק בשום דבר. למעשה, קשה מאוד למכור ראיון תקשורתי בעולם של היום מבלי למכור איזה סיפור צהוב.
כך שבאופן אירוני, השאלות שלעולם לא ישאלו בראיונות רגילים הן שאלות "משעממות" מהסוג של – "האם אתה קורא תווים?", "כמה שירים אתה כותב בשבוע?", "מה אתה עושה כשיש לך מחסום כתיבה?" וכן הלאה. אתם יודעים, שאלות שהן לא סיפור. למרבה השמחה, הפורמט מעודד שאלות גם מהסוג הזה, כך שיצא ראיון שהוא תמהיל מעניין למדי ונע בין ראיון אישי לראיון מקצועי. הפספוס הגדול בעיניי של הראיון הוא שבעוד התכנית אמורה לעודד הכלה של האחר או כמו שרותם סלע הגדירה יפה: "אולי מחר, בתחנת האוטובוס או בסופר, כשתיתקלו באדם על הספקטרום זה יהיה כבר יותר מוכר, פחות מפחיד והלב יהיה עדיין פתוח ואוהב" – בפועל העיסוק הוא בעיקר בסלבים ולא בעולם הפנימי של המראיינים ובתהליכים שהם עוברים.
הפרק הראשוןבו התארח חנן בן ארי, הוא נשאל שאלות על כסף, גירושין, בושה ו"האם אתה חושב על עצמך שאתה חתיך?". הוא הגיב במבוכה, התחבק אחת לכמה דקות עם מישהו, דיבר על איך הוא חווה את אירועי השבעה באוקטובר ובסוף הצטרף לשיר עם ארבעה מהמראיינים. בן ארי תמיד מגיע לראיונות בגישה פתוחה וקלילה יחסית, אבל כאן התרחש איזה מפגש שחשף עוד צדדים בזמר המוכשר. קשה להגיד שהמסכה נסדקה באיזושהי צורה, או ששאלות ישירות קיבלו מענה שונה ממה שהיה מתקבל בראיונות אחרים, אבל כן הייתה תחושת כנות מרגשת. גם רותם סלע, שקיבלה לא מעט במה, משכה פחות זמן מסך מבדרך כלל (עדיין פי חמש ממראיינים אחרים) ויצאו ממנה צדדים שהם פחות 'קלילים' ויותר 'אנושיים' או 'הדרכתיים'.
במובן הזה היה לי מוזר לראות את היחס לאוטיזם כאל 'ילדותיות', כאילו הם ילדים קטנים שצריכים תמיכה. אני מבין שזה אירוע מלחיץ מאוד ומבלבל שכנראה הצריך הכנה משמעותית ועדיין היה משהו בכל הסיטואציה שהזכיר מערכת יחסים של מבוגר וילדים חסרי ישע. אני לא איש מקצוע, ולכן לא כותב את זה בביקורתיות, אבל כן מבקש לתהות: האם זו הדרך הנכונה להנכיח את מי שעל הרצף בפריים־טיים? אחת הטענות נגד התכנית היא מצד אנשים על הספקטרום שטוענים שעשו מהם "קרקס".
האם מטרת התוכנית היא אכן 'לנרמל', או להפך, היא עושה שימוש בשונות של אנשים 'חריגים' כדי למשוך קהל וליצור עניין? סוג של קרקס הפוך כפי שטענו מתנגדי התכנית – אנחנו מסתכלים על אנשים שמראיינים כי הם 'שונים' ו'ישאלו שאלות אחרות' כשבפועל השאלות הן אותן שאלות, ואנחנו רק מתייחסים אליהם אחרת ומרגישים איזו חמלה או רחמים, אף שאין סיבה 'אמיתית' להרגיש ככה. השונות שלהם לא הופכת אותם לפחות או יותר מהנורמה, היא פשוט אחרת.
