אחרי השבעה באוקטובר הורים רבים התחבטו בשאלה – איך ומה לספר לילדים? באיזה אופן לתווך להם את הטבח הנורא שהתרחש פה על כל השלכותיו?
השבעה באוקטובר היה אחד הרגעים הקשים והחשופים בתולדות מדינתנו. יחד עם זאת, דווקא שם, ברגע הנורא מכל התגלתה רוח האנוש במלוא תפארתה. גיבורים וגיבורות שיצאו מביתם תוך סיכון חייהם במטרה להציל חיים של אחרים.
בחודשים האחרונים מיזמים שונים פועלים להנציח את הסיפורים הללו. אחד מהם הוא המיזם "מלחמה של גיבורים" של הדסה בן ארי שהחל ברשתות החברתיות ובימים אלו מתהווה כאתר. יחד עם צוות של מתנדבים היא אוספת ומעלה עשרות סיפורי גבורה, בשפה המותאמת לילדים ומבוגרים כאחד. בחרנו להביא כאן ארבעה סיפורים מעוררי השראה שמזכירים עד כמה הערבות ההדדית חיונית לקיומנו כאן.
"עשיתי מה שיהודי צריך לעשות"
האזעקה בבוקר ה-7 באוקטובר בשמי המושב פטיש לא גרמה לרמי דוידיאן לעזוב את הקפה. הרי הוא כבר שמע כל כך הרבה "צבע אדום" במושב החקלאי שלו לאורך השנים.
רמי המשיך ללגום מהקפה, מציץ בהודעה שנכנסה לנייד: "בבקשה תעזור לחברים שלי למצוא את הבן שלהם, הוא היה במסיבה ליד הבית שלך".
רמי חקלאי ותיק, מכיר את השטח ככף ידו. הוא מסיים את הקפה השחור ויוצא אל הרכב, לא מודע לאירוע השחור שמחכה לו. לפתע הוא רואה נחיל בני אדם במנוסה מכיוון המסיבה. צעירות וצעירים רצים לכל כיוון, ובעקבותיהם קולות ירי.
רמי ללא נשק וללא הכנה מוקדמת, מקבל על עצמו משימה: "אני חייב לחלץ מכאן כמה שיותר אנשים". הוא עוצר לצעירים, מעמיס אותם על הרכב, לוקח אותם אליו למושב וחוזר שוב. הוא מתמרן ומתחמק ממחבלים, חותך לדרכים עקלקלות ומוצא נמלטים בוואדיות ובנקיקים שרק הוא מכיר.
תוך כדי כך הוא מתקשר למשפחה וחברים במושב שיתכוננו לקלוט נמלטים מהמסיבה ברעים ולטפל בהם.
הצעירים רצים אליו וקוראים: "תוציא אותנו!"
"תעלו מהר!" הוא אומר, אך אין מקום לכולם. "תמשיכו לרוץ אחר הרכב שלי, עוד כמה דקות תגיעו למושב ושם יטפלו בכם!"
מספר הטלפון של רמי מגיע להורים המודאגים של הצעירים. הוא נוסע בשליחותם לכל גבעה ושיח שהוא מכיר באזור ומחלץ במשך ארבעה ימים.
אחד המיקומים שקיבל כיעד לחילוץ היה של צעירה שהתחבאה בשיחים. כשהגיע ראה מחבלים מתקרבים. רמי אמר להם בערבית: "קוראים לי אבו רמי. אני גם ערבי. באתי להזהיר אתכם שצה"ל בדרך לפה. בואו נברח. אתם תרוצו לשם, ואני אחטוף את הילדה ואברח מהצד השני".
הם האמינו לו ונסו על נפשם, בעוד רמי מחזיר את הצעירה לביתה. חוץ ממנה הוא חילץ עוד כ־700 ניצולים. "רמי, אין לנו מילים! אתה גיבור ישראל!" אומרים ההורים.
רמי מזיל דמעות ואומר בקול חנוק: "לא רציתי להיות גיבור, אני לא צריך את הזכות. עשיתי מה שיהודי צריך לעשות".
כתב: אמיתי תנעמי
אוֹר מְפַקֶּדֶת גְּדוּד קָרָקָל
אור הייתה ילדה קצת פחדנית. היא פחדה מכלבים ופחדה מבובות גדולות.
פעם אחת, כשהייתה קטנה, היא נסעה עם הורים שלה ללונה פארק והיו שם בובות ענקיות. אור פחדה מאוד והתחבאה מתחת לספסל עד שההורים המודאגים מצאו אותה.
ההורים רצו לעזור לאור להתגבר על פחד והביאו כלב הביתה. אור למדה לאהוב את הכלב שלה והפחד מכלבים חלף בהדרגה.
כשהגיעה אור לשלב ההדרכה בתנועת הצופים היא החליטה שהיא לא מפחדת יותר. היא רוצה להוביל. כך קרה גם כשהתגייסה לצבא. אור הייתה הראשונה. תמיד.
ראשונה להיות חיילת בקורס קצינים עם חיילים;
ראשונה להיות מפקדת על גדוד קרקל;
ראשונה להילחם ולשמור ולדאוג לכל החיילים שלה.
ביום בו פרצה המלחמה, המפקדת אור הייתה בבסיס עם כל החיילים שלה, וקיבלה הודעה שצריכים עזרה כי התחילה מלחמה. אור לא התלבטה ולקחה איתה את החיילים שלה לאזור הלחימה, שם כמו תמיד, הייתה הראשונה. הראשונה להוביל את החיילים שלה ולהגן על כל מי שהיה זקוק להם. היא צעדה ראשונה מול המחבלים, הייתה הראשונה להגיב לבקשות העזרה והראשונה להרגיע את כל מי שראתה בדרך.
כששאלו אותה על מה חשבה כשיצאה ראשונה להילחם היא אמרה: "עוברים לי בראש הילדים שלי. יש לי שלושה ילדים משלי, ועוד ילדים – הלוחמים שלי".
הילדים של אור נמצאים בבית עם סבא וסבתא ומחכים לאמא שלהם שתחזור מהמלחמה, אבל הם גם מאוד גאים באמא שלהם. אמא שלהם שתמיד דואגת להיות הראשונה, בטח כשתחזור הביתה מהמלחמה תהיה הראשונה לחבק, לנשק, לדגדג ולהתרגש.
אור הייתה ילדה פחדנית ובחרה להיות אמיצה ולהוביל. אם אור עשתה את זה, כולנו יכולים לפחות לנסות.
כתבה: אורה פולק
ילדים-חיילים
מה עשו שמונה ילדים בבסיס זיקים עם פרוץ המלחמה?
כשעמרי אלון הודיע לבני משפחתו שנוסעים לחגוג את שמחת תורה בבסיס בדרום הרחוק, לא כל הילדים התלהבו מהרעיון, אבל בבוקר יום שישי התייצבו שמונה מתוך עשרת הילדים לצד הוריהם ועשו את הדרך הארוכה מהיישוב כוכב השחר לגבול עזה.
הם התקבלו על ידי החיילים בחום והתאהבו במקום. כשתמה שאלה מה עושים אם תהיה אזעקת צבע אדום, כולם פרצו בצחוק. "את לא רואה? הבסיס כל כך קרוב לעזה. אין סיכוי שתיפול פה רקטה".
זאת הייתה טעות.
בבוקר שבת, קצת לפני השעה 7:00, נשמעו קולות של "בומים" בבסיס. קולות רבים. קולות לא רגילים.
בן רגע קפצו מהמיטות החיילים הגיבורים. הם נלחמו עם פיג'מות ונשק בזמן שהילדים התחבאו במיגונית יחד עם אימם מיכל. הזמן עבר והבומים נמשכו ונמשכו. "חיילת מהפיקוד נפצעה", קראו החיילים.
"אמא, את אחות, את צריכה ללכת לעזור לה", האיצו הילדים באימם.
תוך כדי שמיכל מטפלת בפצועה נכנס אדם נוסף לחדר. האחות המסורה חשבה שהוא בא לעזרתה, אבל לא, זה היה מחבל. הוא ירה בה וגם היא נפצעה. יריות נוספות נשמעו באוויר ופצועים התחילו להגיע לאזור המוגן ליד ילדי משפחת אלון. כולם חיכו שיגיעו אמבולנסים ויעזרו לפצועים.
"תישארו איתנו!" קראו הילדים לחיילים, "אל תירדמו!" הם ילדים של אחות. הם ידעו שהחיילים צריכים להישאר ערים עד שיבואו לטפל בהם. אסור להם לאבד את ההכרה. הם קראו להם קריאות עידוד, לימדו אותם תפילות, אמרו איתם תהילים ושמרו על קור רוח, למרות שגם הם פחדו.
כשהגיעו צוותי חילוץ לפנות את הפצועים לבית החולים, עמרי החליט להשאיר את הילדים בבסיס ולנסוע עם מיכל. הוא ידע שהיא זקוקה לו והוא ידע שהילדים יעזרו זה לזה וגם לחיילים. אחרי שעתיים גם הם חולצו בשלום.
היום ילדי משפחת אלון מכוכב השחר כבר יודעים למה הם נסעו לבסיס בשמחת תורה: גם הם בעצמם גיבורים, ממש כמו חיילים.
כתבה: הדסה בן ארי
סַלְמָאן יוֹצֵא לְנַצֵּחַ
"תעלו את הטנקים על המשאיות, עכשיו!" סלמאן חבקה, מפקד גדוד 53 של חיל שריון דהר ברכבו דרומה. מתקפת הפתע בדרום הארץ הייתה בעיצומה וסלמאן גר הרחק משם, ביישוב הדרוזי ינוח ג'ת שבגליל. "אל תחכו לי, פשוט צאו לדרך. תושבי העוטף צריכים סיוע מיידי".
בזמן הנסיעה הוא חשב על תכנון הקרב ופקד לפצל את הכוחות לצוותים של שני טנקים לכל יישוב, כדי שיוכלו להגיע ולעזור לכמה שיותר מוקדים.
"תחנות 53 כאן קודקוד", פנה סלמאן לכל הגדוד שלו בקשר. "כשהחיילים שנלחמים שומעים את רעש הזחלים של הטנקים זה נותן להם כוח. הם יודעים שיש להם גיבוי מאיתנו. גם התושבים שנצורים בבתים ומחכים לחילוץ שומעים את הטנקים ויודעים שאנחנו בדרך להציל אותם".
סוף סוף סלמאן חבר לצוות הטנק שלו ויצא גם הוא לקרב, בדרך אל בארי. הוא מעולם לא דמיין לעצמו שיצטרך לנסוע עם הטנק בין שבילי הקיבוץ – ואפילו לירות על הבתים! – אבל המחבלים מסתתרים בפנים ואין ברירה. סלמאן פקד וצוות הטנק שלו הפגיז. יחד הם הצליחו לחסל את האויב, להחזיר את השליטה בקיבוץ ולהציל תושבים רבים.
הקרב הסתיים, אך המלחמה רק החלה. גדוד 53 נכנס לעזה והמפקד סלמאן מוביל בראש בנחישות. "כעת אנחנו מכינים את עצמנו להכות באויב", נאם לחייליו. "אני מצפה מכם ומעם ישראל להמשיך להיות מאוחדים וחסונים, כי רק ביחד נדע לנצח".
באחד הלילות שמע סלמאן ברשת הקשר שחיילי גולני נקלעו לקרב קשה עם מחבלים רבים וחלק מכלי הרכב שלהם נפגעו. "כוח גולני זקוק לחילוץ! מי בא איתי?" שאל ומייד התחיל בנסיעה. "יש שם בלגן, שימו לב שאנחנו לא יורים על כוחות צה"ל!" החילוץ הסתיים בהצלחה אך אז נורה טיל על הטנק וסלמאן נהרג.
המפקד הנועז של גדוד 53 פעל כמו שלימד את חייליו, וחירף את נפשו עבור חיילים שלא הכיר, מתוך אמונה מוחלטת שרק בעבודה משותפת נוכל להגיע לניצחון.
כתב: חיים שרייבר
"מלחמה של גיבורים", סיפורי גבורה לילדים ממלחמת חרבות ברזל. פרויקט שערכה הדסה בן ארי עם צוות מתנדבות ומתנדבים. עיצוב גרפי תהילה בר חמא סטודיו "תהילולה". לקריאה של סיפורים נוספים:
בפייסבוק
באינסטגרם
