הפכתי להיות בת שמונה עשרה לפני כמה חודשים, שזה אומר שמבחינת החוק אני מבוגרת לכל דבר ועניין. חשבתי שיהיה לי את הזמן להסתגל לכל העסק, אבל ככל שהימים עוברים אני מגלה כמה קשה זה באמת. השינוי הכי דרסטי עבורי הוא שאני לא בחסות ההורים יותר. עצם העובדה שנדרשת ממני עצמאות שאני לא רגילה אליה באופן הזה – גרם לי לשוק די גדול.
אף אחד לא הכין אותי לרגע שבו אני אתעורר יום אחד ואצטרך להיות עצמאית. אני באמת לא יודעת אם זה בגלל שאני אוטיסטית או סתם כי זאת פשוט 'אני' אבל המציאות החדשה באמת מסובכת עבורי. כל החיים שלי חיכיתי לרגע הזה, שיהיה לי חופש לעשות מה שמתחשק לי אבל כשסוף סוף זה קרה הבנתי שזה לא בדיוק מה שדמיינתי.
קשה לי לצאת מהבית עם חברות, ופשוט להיות שם בלי אחריות מבוגר כמו אחותי התאומה
עד היום לא הבנתי עד כמה הסתמכתי על ההורים שיתמכו בי. כשהיה לי קשה לתאם פגישות ולדבר עם אנשים הם היו שם בשבילי ועשו זאת במקומי ותיווכו ביני לבין העולם. אבל היום זה לא תמיד אפשרי וההורים שלי מעודדים אותי לעשות זאת לבד. אני צריכה להתגבר על המון פחדים, יש בזה משהו מדהים וקצת מרתיע למען האמת. לפעמים אני מרגישה חסרת ישע ואני נשברת. בזמן שחברים שלי מאמצים את השינוי ומתפתחים בתוכו אני עדיין מרגישה כמו ילדה קטנה שצריכה מישהו שיושיט לה יד לעזרה. אני מרגישה חלשה ובודדה במערכה.
קשה לי לצאת מהבית עם חברות, ופשוט להיות שם בלי אחריות מבוגר, כמו אחותי התאומה, למרות שאני ממש רוצה. אני שואלת את עצמי למה אני ככה, למה אני לא יכולה פשוט להתגבר. ואני יודעת שאני יכולה, זה פשוט מצריך ממני יותר מאמץ.
דבר נוסף שממש משפיע עליי הוא עצם העובדה שסיימתי את הלימודים בבית הספר, מקום שבו ביליתי את מרבית חיי. אני יודעת שאני אמשיך הלאה לצבא או לשירות הלאומי ואז לאוניברסיטה, אולי גם עבודה, יש סיכוי גם שאספיק להקים משפחה. אבל איך בדיוק אני אמורה לעשות את כל זה כשאני תקועה בעבר?
אבא שלי אומר לי "את לא צריכה לחשוב יותר מדי, פשוט תעשי!". למרות שאני נוטה להסכים אתו זה קשה יותר ממה שזה נשמע למישהי כמוני. אני בטוחה שהמון אנשים, לא רק אלו שעל הספקטרום, יכולים להזדהות עם מה שכתבתי עד כה. הלוואי והמעבר לחיי הבגרות היה מגיע גם עם ספר הוראות אבל כנראה שאין. כנראה שאבא צודק.
