תשמעו סיפור יפה, לפני עשרה חודשים, בסוף דצמבר, עורך דין ארגנטינאי ששמו דייגו נכנס לסטימצקי בטרמינל שלוש בנתב"ג, כדי לקנות ספר לטיסה הארוכה שצפויה לו. במקרה או שלא במקרה, הוא ראה שם את הספר שזכיתי לכתוב עם אוריה מבורך בתחילת המלחמה, "יום אחד באוקטובר", ספר ובו ארבעים סיפורי גבורה שהתרחשו בשעות הראשונות של המלחמה בעוטף. לכל אורך הטיסה הוא קרא את הסיפורים שמופיעים בו.
וכשדייגו נחת בארגנטינה, הוא החליט להוציא את הספר לאור, בספרדית. כי אנשים בארגנטינה, יהודים ולא יהודים, צריכים להכיר את הסיפורים האלה, ויהי מה. דייגו חיבר לפרויקט את אשתו, את חבריו, את כל מי שהסכים להשתתף במשימה, וביחד, במשך חודשים ארוכים – הם הגשימו את החלום הזה. הם קנו את הזכויות לספר, ונפגשו עם אחד המו"לים הגדולים בארגנטינה, וקנו אלפי עותקים לבתי ספר, לקהילות, ולמוסדות, ואפילו עבדו בשיווק של הספר. זה פשוט לא ייאמן.
ולפני שבוע, עליתי על טיסה לארגנטינה, כדי להשתתף בכמה אירועי השקה בארגנטינה ובצ'ילה. בבקרים נכנסתי לבתי ספר יהודיים, ודיברתי עם תלמידים ותלמידות. ובערבים הגעתי לבתי כנסת, ומרכזים קהילתיים, ופגשתי את יהדות דרום אמריקה הנפלאה. ולכל אורך השבוע, דייגו וכל החבורה שלו, היו איתי בכל ההרצאות! הם נסעו איתי ממקום למקום. היינו ביחד כל זמן, כל דקה ממש. בהתחלה חשבתי שזה יהיה טו מאץ'. בפועל, זכיתי לבלות עם האנשים המתוקים בעולם. היה זה אחד השבועות הטובים שעברו עליי בשנה האחרונה.
הכי מעניין
| צילום: איור: שרון ארדיטי
אז דבר ראשון רציתי שתדעו שבדרום אמריקה יש לנו אחים אוהבים. מאות אלפי יהודים, ציונים, אוהבי ישראל, אוהבי אדם, שנלחמים יום יום על הזהות היהודית שלהם. הם שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר יהודיים. ונוסעים בימי שישי לבתי כנסת, לתפילה. יש להם מבטא מתוק, עברית מתגלגלת ולב חם. הם מסבירי פנים ומקבלי אורחים. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך אהוב ורצוי. כל ישראל חברים, כל ישראל ערבים זה לזה. זאת לא סתם סיסמה, זה הדי־אן־איי היהודי המופלא שלנו. יש אנשים, שאני לא מכיר, הם ארגנטינאים שגרים בקצה העולם, הם אוכלים מושחאס, פרובלטה ואלפחורס. החיים שלהם שונים מאוד מהחיים שלי. ובכל זאת, הם רואים בי ובכל יהודי ובכל ישראלי, בן משפחה. זה משהו שקשה להבין, אבל קל מאוד להרגיש. הלב היהודי שלי חזר ארצה עם רזרבות של תקווה.
ודבר שני, רציתי לספר לכם על משהו שלמדתי מהאנשים שפגשתי שם. מהתרבות הארגנטינאית הנינוחה. לכל הרצאה שהגענו אליה, תמיד באנו מוקדם יחסית. שעה לפחות לפני הזמן. ובכל פעם שהגענו לבית הספר, או למרכז הקהילתי – האנשים שאירחו אותנו לקחו אותנו לאיזשהו חדר, ושם שתינו קפה, ואכלנו עוגיות, וקשקשנו. סתם. הארגנטינאים קוראים לזה "קפסיטו" – קפה קטן.
בימים הראשונים לא הבנתי מה קורה פה. מה זה בזבוז הזמן הזה! הלו! מה אתם עושים! למה אתם סתם יושבים ומדברים בניחותא. מה יש לכם. חבל על הזמן! ולפעמים, היינו יושבים עם האנשים לעוד קפסיטו, גם אחרי ההרצאה! עוד שעה וחצי! ושוב פעם, כולנו יושבים, מסביב לשולחן, שותים קפה, אוכלים אמפנדס, מנהלים שיחה נינוחה. בהתחלה לא הבנתי, מה זה, מה יש לכם, למה אתם לא ממהרים! מה, אין לכם חיים, אין לכם עבודה. אבל לאט לאט התרגלתי לטקס המתוק הזה. לאן אני ממהר בעצם. מה זה החיים בעצם. מה יותר נפלא מלשבת ולשוחח עם בני אדם.
וככה, ממפגש למפגש, מהרצאה להרצאה, מקהילה לקהילה, התרגלתי לקצב החיים הארגנטינאי, ולאהבת האדם הטבעית להם כל כך. הם גם כל הזמן מתנשקים שם! בכל מפגש, בכל פרידה - כולם מצמידים לחָיַיִם לכולם. היו ימים שנישקתי בהם מאות אנשים חחחח. והדבר הזה זולג פנימה, לעומק הלב. חום אנושי זה דבר מידבק. טוב לשבת עם אנשים ולשוחח. טוב לשבת ולשתות קפה ולדבר על הא ועל דא. טוב לחבק ולנשק אנשים. טוב לגעת בבני אדם.
ועכשיו אני שוב בישראל, בחיים הצפופים שלי, בלו"ז הדחוס שלי. ושוב אני ממהר להגיע לכל מיני מקומות, לכל מיני הרצאות ופגישות ועניינים חשובים. ושוב אני צריך לעבוד, יש לי מלא דדליינים, ומלא התחייבויות, ומלא פרויקטים בקנה. יש לי לחץ מטורף בעבודה. ואני לא מנשק אף אחד. ואין לי זמן לשום דבר. והחיים כל כך קצרים. והיומן כל כך עמוס. ואין לי זמן, אין לי זמן לקפסיטו, מה אני יכול לעשות, אין לי זמן!
אבל על מי אני עובד. ברור שיש לי זמן. החיים הם נגזרת אינסופית של החלטות, בחירות וסדרי עדיפויות. ואני יכול להגיע למקומות שעה לפני הזמן, ולשבת, ולקשקש קצת עם האנשים שהזמינו אותי. אני יכול לשבת איתם, גם אחרי ההרצאה או הפגישה! לשוחח איתם בנחת רוח ובשמחה. אני יכול לפנות יותר זמן לחברים. אני יכול לחיות חיים נינוחים יותר. איטיים יותר. נדיבים יותר. אני יכול לחבק יותר ולנשק יותר. לגעת ביותר בני אדם. למה לא בעצם. אנחנו כבר כאן בעולם, אז למה שלא ניגע זה בזה קצת יותר. למה שלא נחיה חיים שיש בהם יותר נינוחות, יותר נדיבות, ויותר אהבה.
עוד טורים של יאיר אגמון
