המקום הראשון בעוטף שאליו נסעתי בשבוע הראשון למלחמה היה העיר שדרות. הגעתי אליה ב־10 באוקטובר, שלושה ימים לאחר שמחת תורה, כשהעיר עדיין חבשה את פצעיה וקברה את מתיה תחת אש. במוצאי שמחת תורה השנה נסעתי להקפות שניות בישיבת ההסדר של שדרות. גם לפני שנתיים, שנה אחרי 7 באוקטובר, רגליי משכו אותי להקפות הללו. הייתי זקוק דווקא לריקוד הזה, עם מאות בחורי ישיבת ההסדר, בלב אותה עיר שבמוצאי שמחת תורה תשפ"ד התרוקנה מתושביה.
ישיבת ההסדר שדרות היא היום הישיבה הגדולה ביותר בעולם הישיבות הציוני. במסגרות שלה לומדים מעל אלף תלמידים; כמאתיים מתוכם הצטרפו בחודש אלול האחרון. כמו ישיבות אחרות בערי הפריפריה, למספרים הללו יש השלכה גם על ההתיישבות בעיר. 32 שנה אחרי הקמת הישיבה אפשר לומר שמאות משפחות הצטרפו לעיר בהשפעתה; אחת מהן, אגב, היא משפחתו של ראש העיר אלון דוידי.
חשבתי על כך השבוע בעקבות הסרט התיעודי על להקת "שפתיים" ששודר לפני שבוע בכאן 11. הסרט, שביים והפיק רובי אלמליח, מציג את סיפורה של להקת החתונות משדרות שהביאה את השפה ואת הקצב המרוקאי מאירועים בפריפריה לקדמת המיינסטרים הישראלי. חיים אוליאל, ממקימי הלהקה וכוכב הסרט, מספר שם שמי שעודדה אותו ואת חבריו להקים את הלהקה בשנות השמונים, הייתה אחת מחברות גרעין עודד שפעל בעיר באותה תקופה. גרעיני עודד הוקמו כמסלול של שנת שירות בחטיבות הקיבוציות של תנועת הנוער העובד והלומד. חברי הגרעין פעלו אז בשדרות מתוך מניעים אידאולוגיים־חברתיים, אבל באותה נשימה הם הודו, והדבר מתועד גם בסרט, שאין להם כוונה להשתקע בעיר, שהייתה אז קטנה ומלאת אתגרים חברתיים.
הכי מעניין
ראוי לציין שבשדרות קיים גם מודל אחר של גרעין חילוני. חברי הקיבוץ העירוני "מגוון" שהגיעו לשם בשנת 1987 כן השתקעו בעיר – אומנם לא במספרים של הגרעין התורני, אבל השתקעותם ופעילותם החברתית השפיעה ותרמה אף היא לחיזוקה של שדרות. שדרות של היום פורחת ומשגשגת וגרים בה מעל 40 אלף תושבים. לגרעין התורני ולישיבת ההסדר שבתוכו יש תרומה משמעותית לצמיחה הזאת והם ראויים להוקרה, כמובן לצידם של ותיקי שדרות החלוצים, שהקימו את העיר.
עוד כתבות בנושא
