אלף ימים עברו מאז היום ששינה את פני העוטף ואת המדינה כולה. לא רק היישובים שהמחבלים חדרו אליהם שינו את פניהם, אלא גם כבישי הנגב המערבי. בכביש 232, סמוך למתחם הנובה, הוקמה כיכר המאפשרת למבקרים שמגיעים לשם מדי יום לפנות בבטחה לתוך אזור ההנצחה. במקומות אחרים בכביש 232 עדיין פזורות המיגוניות שהפכו למיגוניות מוות, והיום הן אתרי הנצחה למי שנרצחו בתוכן.
במועצה האזורית אשכול מתכננים להעביר את המיגוניות הללו לתוך אתר הנובה. התכנון הזה עורר את זעמן של חלק מהמשפחות השכולות, ובשבוע שעבר התקיים דיון טעון בנושא בוועדת החינוך של הכנסת. חלק מנציגי המשפחות השכולות התנגדו להזזת המיגוניות בטענה שהן כמו קברים. "גם את אושוויץ לא הזיזו ממקום למקום", אמרה בר מירנסקי, ששהתה שעות ארוכות במיגונית בארי, לצד גופות נרצחים. משפחות אחרות, בעיקר כאלה המתגוררות בעוטף, הביעו תמיכה בהזזת המיגוניות, הן מסיבות בטיחותיות והן בטענה שקשה להן להמשיך לחיות באזור שנראה כמו אתר הנצחה.
מיקום המיגוניות הוא רק סעיף אחד בסוגיה גדולה של הנצחת אירועי שבעה באוקטובר. השאלה הגדולה שמרחפת מעל סוגיית ההנצחה, היא מי הבעלים על ההנצחה. למי יש מנדט לקבוע איך וכיצד מנציחים את הנרצחים, ובדעתו של מי מתחשבים.
הכי מעניין
צילום: יוסי אלוני
מיכל עוזיהו־פלג, ראש מועצת אשכול, סבורה שלאף אחד אין בעלות על האבל. "כל משפחה תופסת את ההנצחה באופן אחר. במועצה שלי יש חקלאי שהבן שלו נרצח ב־7 באוקטובר והוא מתקשה להירפא מול כל האנדרטאות במרחב, ואשתו בדיוק להפך. זה כמו בשיר של לאה גולדברג, 'הגננים היום עצובים, אבל האיכרים מברכים על הגשם'. לפעמים מה שמסב כאב למישהו אחד, הוא התרופה של האחר".
ביחס למיגוניות, עוזיהו־פלג נחושה בעמדתה שהן לא יוכלו להישאר במקומן הנוכחי לטווח הארוך. "אי אפשר להכריח אוכלוסייה שרוצים לראות אותה קמה וצומחת – לחיות בתוך אתר הנצחה אחד גדול. מעבר לכך, המיגוניות לא נמצאות במקום שמותאם להיות אתר עלייה לרגל. אם שימור והנצחה לנגד עינינו, אז גם המשוריינים בדרך לירושלים הם לא המשוריינים המקוריים, ואין אליהם גישה פיזית. אם רוצים לשמר את המיגוניות שקיפחו בהן חיים צעירים ויפים, הן לא יכולות להיות מופקרות, והן לא יכולות לסכן נהגים וכאלה שחונים לצידן בצד הכביש. אנחנו ניתן זמן, נקיים תהליך שיתוף וחשיבה ולא נפתיע את המשפחות, אבל גם לא נוכל להשאיר אותן שם לנצח".
בשבוע שעבר הנחיתי פאנל שעסק בנושא הנצחה, זיכרון וחוסן קהילתי. הפאנל התקיים במרכז החינוכי ל־7 באוקטובר בשדרות, מרכז מבקרים המופעל על ידי ארגון ישראליז ותיירות שדרות. אחת המשתתפות בפאנל הייתה ענת אלקבץ, אימה של סיון שנרצחה בשכונת דור צעיר בכפר־עזה, יחד עם בן זוגה נאור חסידים. אלקבץ בחרה לשמר את ביתה של סיון כפי שנותר באותו יום ולהפוך אותו למרחב עדות, שבו מוצגים חפציהם האישיים של השניים וגם סימני הירי שנותרו במקום. לפני שלושה חודשים החליטו 70% מחברי כפר־עזה להרוס את בתי שכונת דור צעיר, ולשמר חלק ממנה באתר הנצחה מחוץ לקיבוץ. בתגובה עתרה אלקבץ לבג"ץ, יחד עם עוד ארבע משפחות שכולות, בדרישה לעצור את הריסתם או העתקתם של מבני השכונה. הבקשה של אלקבץ היא ששכונת דור צעיר, הממוקמת בקצה הקיבוץ, תוכרז כאתר מורשת לאומי.
“הבית של סיון הוא לא רק הבית של הבת שלי", אמרה אלקבץ בפאנל. "הוא עדות למה שקרה בשכונת דור צעיר בכפר־עזה ובכל העוטף. זה אומנם קרה בשטח של הקיבוץ, אבל זה לא סיפור של הקיבוץ בלבד אלא סיפור של העם היהודי". אלקבץ התעקשה לחדד ש"הבית של סיון" הוא לא אתר הנצחה אלא עדות. "זה מקום שצריכים לראות בעיניים כדי להבין את עומק האסון, ושחייב להישמר כאתר מורשת לאומי של העם כולו".
בין כאב לצמיחה
צילום: גולן סבג
חן כהן, מנהלת אגף תיירות שדרות, תיארה בפאנל את השיקולים שהביאו את עיריית שדרות להזדרז בהקמת "גן הזיכרון והגבורה" באתר תחנת המשטרה, אתר ההנצחה המרכזי לאירועי שבעה באוקטובר בעיר. "הגיעו אלינו המון פניות של אנשים שהיו מעוניינים בהנצחה אישית. תוך זמן קצר כינסנו ועדת הנצחה רשמית עירונית, שתפקידה היה להעמיד קריטריונים להנצחה ולמנוע משדרות להפוך להיות עיר של שכול, שבכל רחוב בה יהיו אתרי הנצחה פרטיים ולא שוויוניים. הסיפור של שדרות לא התחיל בשבעה באוקטובר, והוא לא סיפור של שכול אלא של חוסן ותקווה".
לדברי כהן, "גן הזיכרון והגבורה" הוא אלטרנטיבה עירונית ורשמית ליוזמות ההנצחה הפרטיות. "כינסנו את כל המשפחות השכולות וקיימנו תיאום ציפיות. הקמנו אתר הנצחה תוך חמישה חודשים בלבד כדי לתת מענה מכבד למשפחות, ולשמחתנו אנחנו רואים שהן מרבות להגיע למקום". ההקמה המהירה של האתר, הוסיפה כהן, נועדה גם לקבע את הנרטיב שהעירייה ביקשה לקדם. "המקום נקרא 'גן הזיכרון והגבורה', ומאחורי כל פרט בו הושקעה מחשבה כיצד לאזן בין כאב לצמיחה".
תנועת "עתיד לעוטף" יזמה לאחרונה סקר בקרב כ־1,300 מתושבי העוטף כדי לבחון את תפיסות הציבור ביחס לחוק הזיכרון, המורשת והנצחת אירועי 7 באוקטובר, שנחקק בימים אלו בכנסת. מהנתונים עלה ש־71% תומכים בעיגון מנגנון קבוע של שיתוף ציבור עם תושבים, משפחות, שורדים ונציגי קהילות שנפגעו, כחובה מפורשת בחוק. 79% סבורים כי החלטות הנוגעות לשימור, שינוי או הריסה של מבנים שנפגעו, צריכות להתקבל בהובלת התושבים או בשילובם בתהליך קבלת ההחלטות. 85% מעדיפים שגם סיורי הנצחה וחשיפה בעוטף יתקיימו בהובלתם או בשילובם.
צילום: יוסי זליגר
לדברי אהד כהן, מנכ"ל תנועת עתיד לעוטף, הנתונים מוכיחים שהתושבים בעוטף אינם מוכנים שהזיכרון הלאומי יעוצב בלי הקהילות שנשאו את המחיר הכבד ביותר. "המטרה שלנו היא לא לעכב את החוק. להפך, אנחנו דוחפים לקידומו ולהשלמתו עוד לפני פיזור הכנסת, אבל דווקא בגלל חשיבותו ההיסטורית הוא חייב להיות חוק ראוי, מחובר לשטח ונאמן לאנשים ולקהילות. לשם כך נדרשים שקיפות ובקרה, מנגנוני שיתוף ציבור, וקבלת החלטות אחראית. חשוב לנו לייצר מנגנונים של איזונים ובלמים לתאגיד ההנצחה שעומד לקום, ושההחלטות בו יתקבלו בשיתוף ראשי הרשויות, שהם הדרג הנבחר שלנו".