לפני הרבה מאוד שנים ראיתי פרק ב"סטארטרק: הדור הבא" שסיפר על גזע חייזרים שכל אינטראקציה בינו לבין האנושות נגמרה במלחמה. הפאנץ' של הפרק היה שלא מדובר בגזע עוין או מלחמתי במיוחד, אלא פשוט בכך שההבעות שלהם הפוכות: אצלם פנים זעופות וצרחות הן דרך להביע ידידותיות, ולעומת זאת, הפנים המחייכות של בני האדם נתפסות כניסיון לאיים.
כיכר דיזינגוף, ערב יום כיפור תשפ"ד | צילום: תומר נויברג - פלאש 90
למראה התגובות לקיומם של אירועי סוכות ושמחת תורה בנובה, אני מקבל את התחושה שאנחנו הולכים והופכים לשני גזעים של חייזרים. אני לא מצפה מהחילוני הממוצע להביע אבל, התגברות או התמודדות באמצעות שירה וריקודים. יודעים מה? אני אפילו מוכן לקבל את זה שהחילוני הממוצע יחשוב שזה טירוף מוחלט. מה כן הייתי שמח שיקרה? שתהיה הבנה שזה אופן אחר של עיבוד המציאות; שהוא לא נעשה מתוך כוונה לפגוע, לא מתוך זלזול ולא מתוך רצון לרקוד על הדם. להבין שגם אם משהו לא מובן, הפרשנות שלו כרצון להרע היא לא הפרשנות המחויבת.
החילונים והדתיים חיים בישראל מספיק זמן על אותה פיסת אדמה כדי שלכל הפחות כל אירוע שבו דתיים רוקדים בזירת פיגוע, או מתעקשים לקיים שמחת חג גם כשקשה ועצוב, לא יעורר הלם. שלא ייתפס כניסיון התרסה, אלא כאופן התנהלות שונה במצבים דומים, שלא מגיע משום מקום מרושע או לא אמפתי. אבל בשביל זה צריך להניח שהאנשים שנמצאים מולך אינם מפלצות מוחלטות וחסרות לב. ואת זה, יותר מדי אנשים היום לא מוכנים לקבל, או שבמסגרת הקיטוב הפוליטי פשוט לא רוצים לקבל.
הכי מעניין
מתפללים יהודים חוגגים את שמחת תורה באתר פסטיבל הנובה, שבו נרצחו מאות בני אדם בידי חמאס במהלך טבח 7 באוקטובר, סמוך לקיבוץ רעים שבדרום, 3 באוקטובר 2026 | צילום: צפריר אביוב/פלאש90
כן, יש אנשים שמתמודדים עם אירועים אחרת. באירוע בנובה השתתפו משפחות שכולות, משפחות של מי שהיו חטופים ועמך ישראל, שחושבים שזאת הדרך הטובה ביותר להראות חיות, להראות התגברות, להראות התמודדות. האם זאת הדרך לכולם? כנראה שלא. האם כולם חייבים לאהוב אותה? ברור שלא. האם הגיע הזמן שגם הצד שלא אוהב אותה לכל הפחות יבין שזאת דרך ביטוי קיימת, עתיקה ומבוססת, של רבים מאוד מהאנשים שמרכיבים את המדינה הזאת? בהחלט כן.
ועכשיו לצד השני: הדתיים בישראל הם מיעוט. אמנם כבר לא קטן במיוחד, אבל מיעוט. גם החילונים המוחלטים בישראל כבר אינם קבוצת רוב, אבל הם קבוצה גדולה יותר, עם תודעה בסיסית והיסטורית של רוב, והתרבות הציבורית בארץ עדיין מתנהלת במידה רבה לפי נקודת הראות שלה כהנחת מוצא. ולכן, כמו שקורה לא פעם בחברת רוב - או בחברה שמחזיקה בתפיסת רוב - הם מכירים הרבה פחות את המיעוט משהמיעוט מכיר אותם, ומבינים הרבה פחות את המיעוט משהמיעוט מבין אותם.
כמי שכבר היו אמורים ללמוד שיש מי שלעולם לא יבינו אותנו, יש לנו אחריות. אם קבוצה גדולה מספיק של אנשים נפגעת מקיום אירוע מסוים במקום מסוים, אפשר לשקול לא לקיים אותו. לא צריך בכוח. זה אולי לא הוגן, זה אולי מרגיז, וזה בהחלט מתסכל שיש קבוצה שרואה אותנו כמי שרק רוצים להתריס ולהכאיב, ולא מנסה אפילו להבין אותנו - או, כאמור, לפחות להבין שהיא לא מבינה אותנו. אבל אנחנו צריכים לבחור את המלחמות שלנו, ולשקול, בנקודות רגישות במיוחד, להתחשב בעובדה שיש מי שמפרשים את הדברים אחרת.
מפגינים חרדים מוחים נגד בית קפה הסמטה ומתעמתים עם המשטרה ועם מפגינים חילונים | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
טקטית, אנחנו צריכים להבין שהצד השני לא מבין. מהותית - וזאת כבר קריאה הדדית - אם לא נצליח להבין זה את זה, אפילו ברמה המינימלית של להבין שלא הכול אנחנו מבינים על הציבור השני, יהיה קשה להמשיך להחזיק את המדינה הזאת. אף מדינה המוקפת אויבים לא תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן כשהיא מורכבת משתי קבוצות שחיות זו לצד זו כחייזרים זו לזו.
עוד כתבות בנושא
