מכירים את השיחה שמתחילה ב״שמעת על הפיגוע?״, ואז מגיעה שתיקה, ואחריה המשפט: ״זה אח של..."? שיחה כזאת מכניסה לך סכין ללב. אמש קיבלתי שיחה כזאת על פציעתו של נריה דב לייטר. במשך כמה שניות פשוט בהיתי במסך. ניסיתי לעכל. נריה, אחיו של משה לייטר הי״ד, שנפל לפני שלוש שנים. וברגע אחד, בלי שביקשתי, חזרתי שלוש שנים לאחור. אותה תחושת חוסר אונים, אותו אגרוף בבטן, אותו ניסיון להבין מה קרה. אותם רגעים שבהם אתה מחפש עוד פרט, עוד מידע, עוד סימן שאולי המציאות אינה כפי שנדמה לך. הפעם זה היה נריה.
הבשורה על פציעתו פתחה מחדש מגירה של זיכרונות שלא באמת נסגרה. התמונות, הקולות, השיחות והתחושות בנפילת של בני יוסי הי"ד יחד עם משה לייטר, מתן וסרגיי הי"ד, באותו יום שישי ארור. בכ״ו בחשוון ימלאו שלוש שנים לנפילתם. הכול חזר בבת אחת. ואולי זה הדבר הקשה ביותר במלחמה: היא לא תמיד מביאה איתה כאב חדש. לפעמים היא פשוט נוגעת שוב בפצע קיים.
עוד כתבות בנושא
אני מכיר את משפחת לייטר המופלאה מקרוב. זכיתי להיות לצידה ברגעים הקשים, כפי שהיא הייתה איתנו. לכן הידיעה על נריה לא הייתה בשבילי עוד ידיעה על חייל שנפצע. אין חייל או אזרח שנפגעים והידיעה עליהם פשוט עוברת לידי, ובכל זאת, זו משפחה מאוד מיוחדת שאני מכיר, מוקיר ואוהב, שכבר שילמה מחיר כבד כל כך. לא לקח לי הרבה זמן להחליט שאני נוסע לבית החולים. לא ידעתי מה אוכל לעשות שם. לא באמת היו לי מילים שיכולות להעלים את הפחד, ולא יכולתי להבטיח שהכול יהיה בסדר. אבל ידעתי דבר אחד: אני צריך להיות איתה. לפעמים זו כל השליחות שלנו: להיות שם. לומר ״הנני״. להגיע, לחבק, לשבת, להקשיב. לאפשר למשפחה לדעת שהיא לא לבד בשעות הארוכות והקשות האלה.
הכי מעניין
כשהגעתי לבית החולים פגשתי עולם שלם שהתכנס סביב נריה. קציני נפגעים, אנשי צבא, בני משפחה, חברים, אנשי רפואה וכל האנשים שבאו מכל מקום כדי לשאול, להתעניין, להתפלל ובעיקר לדאוג. יש משהו מרגש מאוד במראה הזה, וחבל שרואים אותו דווקא במקרים כאלה. ברגעים שבהם משפחה אחת עוברת טלטלה גדולה כל כך מתברר כמה אנשים מוכנים לעצור הכול ולהתייצב לצידה. עברתי בין האנשים, שמעתי עדכונים, הסתכלתי על פניהם של בני המשפחה וחשבתי שוב על משה, יוסי, מתן וסרגיי הי״ד. כמה מהר החיים יכולים להשתנות, וכמה כאב יש שאינו נגמר, וכנראה גם לא ייגמר. שלוש שנים עברו מאז היום ההוא, ובכל זאת יש רגעים שבהם נדמה שהכול קרה אתמול.
יוסי הרשקוביץ ז"ל | צילום: דו"צ
ועכשיו המשפחה שוב ממתינה, שוב מתפללת, שוב מחכה לכל עדכון קטן, שוב נאחזת בתקווה. ואני עומד שם, כמקורב למשפחה, ומרגיש עד כמה אין באמת דרך להתכונן לרגעים כאלה. אני חושב על נריה, על הכוחות שלו ועל הכוחות שעוד יזדקק להם. על הרופאים והצוותים שמטפלים בו, על כל מי שמקיף אותו. ובעיקר על המשפחה, שמבקשת עכשיו דבר אחד פשוט: שהוא יחזור אליה.
אחרי כל מה שעברה משפחת לייטר, קשה לא לשאול: כמה עוד אפשר? ובכל זאת, בתוך הכאב הגדול ראיתי גם משהו אחר: את העוצמה של המשפחה, את החברים, את אנשי הצבא ואת כל מי שהגיע להיות שם. אולי מול הטרור והמלחמה אין לנו תמיד יכולת למנוע את הכאב, אבל יש לנו יכולת לבחור איך אנחנו עומדים מולו. לא להשאיר משפחה לבד. לא לעבור הלאה כאילו מדובר בעוד כותרת. להגיע, להיות, להתפלל ולזכור.
אתמול, כשיצאתי מבית החולים, ידעתי שהמחשבות שלי נשארות שם. עם נריה, עם יחיאל שנמצא אי שם בין ארצות הברית לישראל, עם חני, עם משפחת לייטר. ועם משה, שנוכחותו עדיין מורגשת כל כך בתוך המשפחה. אני תפילה שהפעם הסיפור ייכתב אחרת. הלוואי שהעדכון הבא יהיה שנריה מתחזק, מחלים וחוזר הביתה. ומעל הכול, הלוואי שנזכה לראות אותו עומד על רגליו, מוקף במשפחתו, ושמשפחת לייטר תדע סוף־סוף ימים של שקט.
לרפואת נריה דב בן חנה.