לא חשבתי שבמוצאי יום הכיפורים אעמוד בפתח מסעדה לא כשרה בתל־אביב, אצעק יחד עם עוד אלף איש: "ה' הוא הא־לוהים", ולאחר תקיעת שופר נשיר יחד את "התקווה". זה היה יום כיפור שונה ואחר מכל מה שהכרתי קודם. אומנם מרומם ומרגש, אבל גם יום כיפור מאתגר שהוציא אותי לגמרי מאזור הנוחות שלי.
לתפילות יום הכיפורים במסעדת "האחים" הגעתי קודם כול כדי לרפא פצע אישי. פצע מלפני שלוש שנים, שאני מניח שקיים לא רק אצלי. אחד הלילות האהובים עליי בשנה הוא מוצאי יום הכיפורים. תחושת הטהרה בצאת היום הקדוש, כשהפנים לשמחת חג הסוכות, מרוממת אותי מדי שנה. לפני שלוש שנים, זמן קצר לאחר צאת הצום, כשהגיעו הסרטונים והכותרות מהמריבות בתפילות שהתקיימו בתל־אביב, הרגשתי ממש רע. אחותי ומשפחתה, שהיו אז תושבי העיר, סיפרו על ההפרעות שהם חוו בתפילה המתואמת שהם קיימו ללא מחיצה ברחבת תיאטרון הבימה. מספר תושבים שלא אהבו את התרחשותה של התפילה במקום ציבורי הפריעו לקיומה, עד שהמתפללים נאלצו לעזוב את המקום לתוך חצר בניין קרוב שבו גר אחד המתפללים. ההפרעות שנמשכו גם שם, כולל סטירת לחי של אחת המפגינות לאחת המתפללות, אילצו אותם לסיים את התפילה בתוך הבית.
בין יום הכיפורים ההוא לשמחת תורה ניסיתי לקדם יוזמה שאת ההקפות השניות של שמחת תורה בתל־אביב יובילו יחד רבנים ומנהיגים חילונים. חשבתי שאם רוצים שאירועי שמחת תורה יהיו תיקון לאירועי יום הכיפורים, צריך לדאוג שאת ההקפות יובילו לא רק אנשים דתיים. כזכור, בסופו של דבר, לא התקיימו באותה שנה הקפות שניות כי באותו בוקר פרצה המלחמה ששינתה את חיינו.
הכי מעניין
מתוך אותו פצע של יום הכיפורים תשפ"ד צמחה היוזמה לקיומן של תפילות יום הכיפורים במסעדת האחים. ד"ר יהודה פרנקל והרב ירמי סטיבסקי יצרו יחד עם יותם דוקטור, מבעלי המסעדה, מרחב ייחודי שבו התל־אביבים מארחים את הדתיים מירושלים ורוקמים איתם יחד מרחב משותף של תפילות ומפגשים (הרחבתי על כך בכתבה במוסף שבת האחרון). בשנה שעברה, כשיהודה הזמין אותי להצטרף לקבוצה הירושלמית המתארחת, התקשיתי לוותר על התפילות עם הקהילה שלי בירוחם. השנה הרגשתי בשל יותר. מפגש מוקדם עם יותם ושיחות טלפון עם יהודה והרב ירמי השלימו את המלאכה.
זה לא היה לי טבעי. רוב תפילות היום התקיימו באולם פנימי, בהפרדה ובאווירת בית כנסת, ועדיין, גם להתפלל "רק" את כל נדרי ואת רוב תפילת נעילה ללא הפרדה, היה עבורי מאתגר, שונה ואחר. מצד אחד זו הייתה חוויה רוחנית לשיר יחד לפני כל נדרי את "מודה אני", "הלוואי", ו"שחקי שחקי" ולפני נעילה את "אני ואתה" ו"לו יהי". מצד שני, היה לי לא קל להתפלל את חזרת הש"ץ של נעילה בקהל מעורב שרובו לא בקיא במילים ובמנגינות שהתגעגעתי אליהן במשך שנה.
אבל התחושה החזקה שליוותה אותי הייתה שיש פה תיקון חברתי גדול לפצע ההוא שנפער ביום הכיפורים שלפני המלחמה. נכון, היו עוד מנייני יום כיפור שהתקיימו בכיכרות תל־אביב, והם היו בהפרדה, אבל התיקון הייחודי במסעדת האחים היה שהציבור המקומי היה המארח ושותף לעיצובו של היום. יותם וחבריו יצאו מגדרם שנרגיש בנוח. זה התבטא בקייטרינג הכשר שהם הזמינו לסעודה מפסקת, באולם הפנימי שהוקצה לתפילותינו, ובכללי ההתנהלות המכבדים שיותם וחבריו קבעו, אבל מעל הכול זו הייתה האווירה הנעימה, המחויכת והמחבקת. לצד הכנסת האורחים החמה, התל־אביבים לא השאירו לירושלמים את כל האחריות לתוכן. לא הייתה שם חלוקה שבה החילונים דואגים לחומר, והדתיים לרוח. לאורך היום התקיימו, במקביל לתפילות, שיעורים ושיחות שהעבירו מגוון של אנשים ונשים, וגם הדוברים בכינוסים הגדולים בכניסת היום ולקראת יציאתו היו מגוונים.
מסעדת האחים נקראת כך כי הקימו אותה האחים אסף ויותם דוקטור, אבל ביום הכיפורים הרגשתי כמה שהשם הזה הולם אותה בהקשר רחב יותר. התפילות שלי השנה היו שונות. יצאתי מארבע אמות התפילה הקבועות שלי, הייתי אורח, אבל התארחתי אצל אחים ואחיות שלי שבחרו להתפלל איתי יחד. במוצאי הצום נסעתי לירוחם עם תחושת הטהרה המרוממת והמוכרת של מוצאי יום כיפור, ועם תקווה גדולה שאפשר לרפא פצעים חברתיים.
עוד כתבות נושא
