המסעדה התל-אביבית ללא תעודת כשרות שהופכת לבית הכנסת ביום הכיפורים

שעת בוקר מוקדמת ב"מסעדת האחים" בלב תל־אביב. המסעדה הומה אנשים, רבים מהם הורים עם ילדים שחוגגים בארוחת בוקר משותפת את הימים האחרונים של החופש הגדול. אני יושב עם יותם דוקטור, מבעלי המקום, בחצר הגדולה שמחוץ למסעדה. על השולחן שלנו מונח בקבוק מים קטן בלבד, מכיוון שהמסעדה אינה כשרה. בסיור שיותם עורך עימי בחללים הגדולים של המסעדה, אני מנסה לדמיין כיצד ייראה כאן יום הכיפורים הקרוב.

מאות מתושבי תל־אביב יגיעו למסעדה זו השנה השלישית כדי לקיים תפילות משותפות יחד עם אורחים מחוץ לעיר – עשרות מתפללים דתיים, רובם ירושלמים. "המסעדה תהיה סגורה אך שעריה יישארו פתוחים", כתבו המארגנים בהודעות שפרסמו לקראת יום הכיפורים בשנתיים הקודמות, מאז שהחלו לקיים את התפילות במסעדה. המטרה, כפי שנכתב גם השנה, היא "ליצור מרחב ישראלי חדש, פתוח ומכיל. מרחב שבו כל אחד ואחת יכולים לפגוש את האחר מבלי לוותר על מי שהם, ולמצוא את מקומם ביהדות ובישראליות בימים מורכבים וסוערים אלה. בין אם בתפילה, בהקשבה לשיחות עם נשים ואנשים מעוררי השראה, או פשוט בנוכחות ובהקשבה לשקט החד־פעמי שיורד בכל יום כיפור על העיר".

יוזמת התפילה המשותפת נולדה בעקבות מפגש שהפך להיכרות בין יותם דוקטור לד"ר יהודה פרנקל, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ירושלמי, מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, באחת ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית בשנת 2023. "הפתיע אותי לראות בהפגנה אדם דתי עם זקן וכיפה, שהצטרף לדרישה להפסיק את ההפיכה", מספר דוקטור. "העטיפה החיצונית שלו גרמה לי לחשוב על דבר אחד, ומה שהיה בפנים היה משהו אחר".

יום למחרת טבח שבעה באוקטובר החלו בעלי "מסעדת האחים" לייצא עשרות אלפי ארוחות חמות לחזית. לאחר שמשאית עם אלפיים מנות מתוצרתם לא הורשתה להיכנס לאחד הבסיסים משום שהמסעדה נטולת תעודת כשרות, הוכשרו המטבחים של המסעדה בתוך שעות ספורות. פרנקל התרגש מהסיפור, והתקשר ליותם דוקטור כדי לתרום למיזם.

כעבור כמעט שנה, כחודשיים לפני יום הכיפורים תשפ"ה, כאשר שוב החל להיווצר מתח סביב קיום תפילות יום הכיפורים בהפרדה במרחב הציבורי בתל־אביב, פנה פרנקל לדוקטור והציע לו לקיים תפילה משותפת באווירה אחרת. "זה היה נשמע לי הדבר הנכון לעשות והשבתי בחיוב, אבל חטפתי גם התקף חרדה", משתף דוקטור. "ידעתי שאני נכנס לטריטוריה מורכבת".

איך נראה יום הכיפורים שלך עד אז?

"הייתי מעביר את הזמן בבית, ברחוב או בים. מעולם לא צמתי אבל גם מבחינתי, כאדם מאוד חילוני, יש ביום הזה ממד של שקט וחשבון נפש, שאני מבטא בדרך שלי. מיכל אשתי באה מבית מסורתי, ובערבי יום הכיפורים היא הייתה מבקשת שנעמוד מחוץ לבית כנסת - היא לא הייתה מוכנה להיכנס כדי שלא יפרידו בינינו - והיינו עומדים מחוץ לבית הכנסת הקרוב לבית שלנו בצפון הישן של תל־אביב, וסופגים את האווירה של התפילה. הרגשתי שיש גם הזדמנות לתיקון אם נייצר למיכל בית כנסת שהיא תוכל להרגיש בו בבית".

כללי התנהלות

דוקטור ופרנקל קבעו להיפגש כדי לתכנן את האירוע. פרנקל צירף אליו את הרב ירמי סטביסקי, שניהל שנים רבות את התיכון הדתי הירושלמי "הימלפרב", לצד אנשים נוספים שדוקטור הביא איתו מתל־אביב ופרנקל מירושלים.

"אחת החברות מתל־אביב אמרה לי שאם דתיים באים זה אומר שאנחנו אלו שנצטרך להתחשב בהם. אמרתי לה שמדובר פה באנשים אחרים והצעתי לה לבוא, להקשיב ולהציף את כל החששות", מספר דוקטור. "במפגש שמענו מירמי ויהודה קול שלא שמענו עד אז. הם אמרו לנו שהדבר הכי רע שקרה ליהדות בישראל הוא שצד אחד ניסה לכפות את היהדות שלו על הצד השני, ורק גרם לריחוק של החילונים מהיהדות שלהם. אני חושב שמה שקרה לנו כחילונים בעקבות הניסיון לכפות הוא שהגדרנו את עצמנו רק על דרך השלילה, אנחנו לא דתיים. לדעתי זה פספוס. אנחנו יהודים חילונים גאים, וצריכים לדעת מה זה אומר. במפגש הם אמרו גם שהם רוצים להיות איתנו כדי לקבל מאיתנו משהו ביום הזה. זה היה מרענן לשמוע, אנחנו רגילים לשמוע שאנחנו עגלה ריקה".

בפועל, איך בניתם את התוכנית של היום?

"ניסינו להבין איך מקיימים יום כיפור כהלכתנו, מה זה אומר. התחלנו ליצור פורמט חדש של יום כיפור שיהיה נאמן לצרכים ולערכים שלנו – התל־אביבים החילונים. חלק מהערכים ומתפיסת העולם שלנו הוא שכמו שאנחנו רוצים שיקבלו אותנו, כך אנחנו גם מקבלים כל אדם. נוצר פה מרחב שמצד אחד מאפשר לכל אחד להישאר מי שהוא, בלי שהוא מרגיש שהוא צריך לשנות משהו בעצמו, ובאותו זמן להיפגש, להיחשף ולהקשיב לאחר, ללא ניסיון לכפות דעה אלא רק לשתף".

ד"ר יהודה פרנקל: "ההכנה לאירוע הייתה משמעותית מאוד. היה רצון ליצור מרחב של מפגש שבו אף אחד לא כופה על השני, בהנחה שיש לנו בסיס תרבותי יהודי משותף שיכול להזין את כולנו. בשלב מסוים יותם אמר שיש במסעדה קיר מלא במשקאות, והוא יפנה אותם. אמרנו לו שהוא לא צריך"

לקראת האירוע תלה דוקטור במסעדה שני שלטים, עם מעין "עשרת הדברות" להתנהלות במרחב במהלך היום. על אחד מהם נכתב: "פה מותר: ללבוש מה שבא לך, לשיר ביחד, לשבת איפה שרוצים ועם מי שמתחשק". על השלט השני נכתב: "בבקשה להימנע מ: אכילה ושתייה במתחם, עישון במתחם, צילום והקלטה, שימוש בפלאפון (אפשר בצד, סומכים עליכם עם הטאקט)".

"גילינו שאנשים באים עם הרגישות הנדרשת מהבית", מספר דוקטור. "כשהתחלנו לתכנן את המרחב של התפילה התלבטנו אם לשים בחצר מכל מים. מישהו קפץ ואמר 'מה פתאום', ואז דווקא יהודה אמר 'תשימו, אני צם אבל לא משנה לי מה עושה האחר".

"ההכנה לאירוע הייתה משמעותית מאוד", אומר יהודה פרנקל. "ההבנה שרוצים לעשות משהו יחד הייתה מרוממת. היה רצון ליצור מרחב של מפגש שבו אף אחד לא כופה על השני, בהנחה שיש לנו בסיס תרבותי יהודי משותף שיכול להזין את כולנו. בשלב מסוים יותם אמר שיש במסעדה קיר מלא במשקאות, והוא חושב לפנות אותם. אמרנו לו שהוא לא צריך לפנות".

נכנסו לראות ונשארו

כזכור, הסערה שהתחוללה סביב תפילות יום הכיפורים בתל־אביב ערב המלחמה, התעוררה בהקשר לשאלה של הצבת מחיצה במרחבים ציבוריים. באירוע במסעדת האחים, מספרים המארגנים, המחיצה לא הייתה נושא לוויכוח. באזור שבו התקיימה התפילה האורתודוקסית במהלך היום הוצבו שלושה שולחנות בין מקומות הישיבה של הגברים והנשים, אבל שני רגעי השיא של יום הכיפורים, "כל נדרי" ו"נעילה", שבהם השתתפו מאות תל־אביבים, התקיימו בחלק המרכזי של המסעדה, ללא הפרדה מגדרית.

"מבחינת אנשי תל־אביב, לפחות לקבוצה הזאת, העניין של ההפרדה הוא קריטי", מסביר הרב סטביסקי. "התלבטנו אם לבקש מקום נפרד למי שרוצה גם בכל־נדרי ונעילה, ובסוף אמרנו שזה לא נכון. אחרי הטקס המשותף של כל־נדרי אנחנו מתפללים ערבית עם מחיצה, וכך גם בתפילות לאורך היום. תפילת נעילה מעורבת כי התחושה שלנו הייתה שכך נוכל ליצור את השיתוף הזה. בעיניי זה מדהים שכולם שם מקבלים את זה שאת כל התפילות אנחנו מתפללים בנפרד, ורק החלקים המשותפים ביום הזה, שהם בעיקר שירים ודיבורים, מתקיימים במעורב.

"הדבר היפה היה שלא קבענו כללים ולא ניהלנו משא ומתן. לא עשינו הסכם קואליציוני אלא באנו ביחד. הם אמרו לעצמם 'האורחים הירושלמים שלנו הם אורתודוקסים', וחשבו מה לא סביר מבחינתנו. כשהגענו לשם ראינו את השלטים שיותם תלה עם ההוראות. הם קבעו את מה שאסור, ואני חייב לומר שהלבוש היה בסך הכול צנוע. הגיעה מישהי עם גיטרה, וביקשו ממנה לשים אותה בצד".

דוקטור: "התפילה מובלת על ידי הירושלמים, אבל אנחנו מנסים לתת מקום לגוונים שונים. בתפילת נעילה החזנים מכניסים לחנים ישראליים מוכרים כדי לחבר את כולם. בשנה הראשונה המוזיקאי יאיר דלאל עבר במקרה ברחוב עם בת הזוג שלו, הם נכנסו לראות ונשארו. בשנה שלאחר מכן הוא כבר הביא לתפילת נעילה את הסגנון המזרחי שלו".

בליל יום הכיפורים אחרי ערבית, ובמהלך היום, המרחב הופך למקום של מפגשים במקביל לתפילות. "אנשים יושבים בחמישה מעגלים ושומעים אנשים מגוונים מעוררי השראה שמתחלפים אחת לשעה", מתאר דוקטור. "אנחנו מנסים להביא למעגלים הללו את אנשי השעה שידברו על מה שעובר עלינו כחברה. משתדלים להבין מה הנושאים הבוערים ולהנכיח אותם באמצעות הדוברים, במטרה להשמיע קול של ריפוי ותיקון לחברה הישראלית".

בשני אירועי השיא שבהם יש התכנסות גדולה – כל־נדרי ונעילה – משולבים גם שירה בציבור ושיחות של דוברים. "שירה בציבור זה הדבר הכי קרוב לתפילה אצלנו", אומר דוקטור. "בנוסף, שלושה דוברים נשאו דברים מדם ליבם על מה שקורה לנו. בשנה הראשונה למשל, ההתכנסות של כל־נדרי הייתה בסימן שינוי, והשנייה בסימן תקווה. דיבר חיים ילין, איש העוטף וקיבוץ בארי, שמביא איתו תמיד קול של תקווה, וגם נציגי הקהילות, הרב ירמי ואני".

הרב ירמי: "אנשים מדברים על דברים שכואבים להם, חלק מהנושאים יותר מתאימים ליום כיפור שאני רגיל לו וחלק פחות, אבל אני אורח שם ורוצה לכבד את העובדה שהם מביאים נושאים שמעניינים אותם. אני אעביר השנה שיעור בהלכות תשובה ברמב"ם או ב'אורות התשובה' של הרב קוק, ואחרים ידברו על דברים אחרים. הסוד הוא שכל אחד מנסה לצמצם את עצמו בצניעות במקום לתפוס עוד שטח, ואז יש יותר מרחב לכולם".

הרב ירמי סטביסקי: "אנשים ניגשו אלי בסוף התפילה ואמרו לי 'לא הייתי בבית כנסת שלושים שנה'. בשבילי לשיר את 'לו יהי', שמבחינתי הוא תפילה, עם אנשים שעד לפני שלוש שנים לא היה סיכוי שהייתי שר איתם, זה מעשה בעל משמעות רוחנית"

ד"ר יהודה פרנקל דיבר בשנה שעברה על "הפציעה המוסרית" שהחברה הישראלית חוותה במלחמה. השנה הוא מתכוון לדבר על התיקון של הפציעה המוסרית, ואיך יוצאים מהשבר. "במשך 12 שנה יש לי קבוצה תל־אביבית שנפגשת אחת לחודש ללימוד סיפורי אגדה. יש צימאון גדול ללמוד יחד. כשנותנים להם להרגיש שזה שלהם, אנשים צמאים למקורות היהודיים".

מבין את הפחד

אני מבקש מבני שיחי לקחת אותי לרגעי השיא שחוו בתפילות המשותפות בשנתיים האחרונות. "בתפילת נעילה לפני שנתיים עמדנו, מספר גדול של מאות אנשים, במרחב שהיה קטן מלהכיל", מספר יותם. "ריגש אותי מאוד לראות איך מָקום שמשמש כמסעדה לא כשרה עם דגלי גאווה, יכול לתפקד כמו בית כנסת עם תפילה ארוכה, וכל־כך הרבה אנשים עומדים ומתרגשים יחד. מצד אחד הרגשתי תחושה של שחרור, ומצד שני זה נגע במהות שלשמה התכנסנו ולשמה מתכנסים גם בבתי הכנסת. זה היה רגע רוחני מאוד, ואני חושב שכמעט כל מי שהיה שם חווה משהו כזה.

"אנשים ניגשו אלי בסוף התפילה ואמרו לי 'לא הייתי בבית כנסת שלושים שנה'", מספר הרב ירמי סטביסקי. "בשבילי לשיר את 'לו יהי', שמבחינתי הוא תפילה, עם אנשים שעד לפני שלוש שנים לא היה סיכוי שהייתי שר איתם, זה מעשה בעל משמעות רוחנית. כששרים ביחד שירי ארץ ישראל יש לזה כוח של ריפוי. ניסיתי להסביר חלק מהקטעים של תפילת נעילה שהם זרים לאנשים ליברלים, ואנשים מקשיבים. הסברתי למשל ש'האל הגדול הגיבור והנורא' בסך הכול 'גומל חסדים טובים וחפץ בחיים'. ילדים קטנים, שלא ידוע לי אם שמעו שופר בראש השנה, הגיעו לשמוע שופר בהתפעלות, וזה היה להם משמעותי. אלחנן ניר כתב בשיר שחיבר בתחילת המלחמה שאנחנו צריכים 'תורה חדשה'. זה משפט דרמטי, אבל מבחינתי הרגשתי שיש פה סוג של נקודה חדשה".

יותם דוקטור, מבעלי המסעדה: "בתפילת נעילה ריגש אותי מאוד לראות איך מָקום שמשמש כמסעדה לא כשרה עם דגלי גאווה, יכול לתפקד כמו בית כנסת עם תפילה ארוכה, וכל־כך הרבה אנשים עומדים ומתרגשים יחד. זה היה רגע רוחני מאוד, ואני חושב שכמעט כל מי שהיה שם חווה משהו כזה"

גם פרנקל מזכיר את השירה בציבור שמתקיימת לפני כל־נדרי ולפני תפילת נעילה כרגעי שיא מרגשים. "החוויה האישית שלי היא שיום כיפור הופך שם ממקום פסיבי למקום שפועל ויוצר בתוך העולם התל־אביבי ובתוך העולם שלי. אני מתמלא באמונה וביחד שנוצרים שם. היום הקדוש הופך מכותרת, ליום שמקדש את המרחב ויוצר חיבורים בעם ישראל. אני עובד קשה בחודש הזה, ומרגיש את הנוכחות של הקב"ה ביום הזה יותר מאשר במקומות אחרים".

יש גם קולות של התנגדות לאירוע?

דוקטור: "ודאי שיש, ואני מבין מאיפה הם באים. אנחנו חיים באקלים מאוד חשדני, שבו כל צד מרגיש שהאחר מנסה לכפות עליו מציאות שהוא לא רוצה בה. אני מבין את הפחד של האנשים, והמקום שלי הוא להרגיע ולומר שלא עברתי צד ואני לא חוזר בתשובה. אני עדיין מקפיד לא לצום ביום כיפור, ובכל זאת מביא את עצמי לכאן וחשוב לי שכל אחד יביא את עצמו".

יש חשש שאווירת הבחירות תשפיע השנה על אירועי התפילות?

"בשיחות שיתקיימו במהלך היום אנחנו לא מתכוונים להתייחס לבחירות. אנחנו לא רוצים לגעת בנושאים פרגמטיים אלא בדברים יותר גבוהים, מעל הפרקטיקה. אין ספק שהבחירות יהיו ברקע כי הן מייצרות מתח עבור כולם. כולנו מאחלים, כל אחד עם הבחירה שלו, למצוא יותר את המאחד מאשר את המפלג. בבחירות יש כוח מפריד, וביום כיפור אנחנו מנסים לעשות משהו הפוך. אני כן חושש שבמקומות אחרים בתל־אביב יהיו השנה יותר פרובוקציות בגלל הבחירות".

עגלה חילונית מלאה

יותם דוקטור (48) אינו תל־אביבי מלידה. הוא גדל בקיסריה, למד בפרדס־חנה ורק במסגרת שירותו הצבאי כטייס בחיל האוויר הגיע לתל־אביב. היום הוא מתגורר לא הרחק מכיכר המדינה, עם אשתו מיכל ושלושת ילדיהם. "התרגלתי לעיר למרות שהיא לא בדי־אן־איי שלי, ומפה לשם הפכתי לתל־אביבי". מיד לאחר שחרורו מצה"ל הוא נכנס עם אחיו אסף לעסקי המזון. "לא התחשק לי ללכת בדרך המקובלת של לימודים סטנדרטיים. היצר היזמי חזק אצלי, וגם חשוב לי להשפיע ולשפר לאנשים את חוויית החיים שלהם. המסעדנות היא הפלטפורמה שלי להשפיע ולעזור לאנשים להרגיש יותר טוב".

בשנת 2011 פתחו האחים מסעדה קטנה ברחוב אבן־גבירול, ובהמשך נדדו למתחם הנוכחי בהמשך הרחוב, צמוד לבית ציוני אמריקה. את "מסעדת האחים" שהקימו הם בחרו למתג כמקום שחוגג את ההישגים התרבותיים והקולינריים של ישראל. "אנחנו הישראלים נוטים לעסוק בהכפשה עצמית. אנחנו טסים לחו"ל ואומרים 'איזה כיף שלא פגשנו אף ישראלי'. אבל לצד זה, כשאנחנו פוגשים ישראלי שצריך עזרה, גם אם הוא לא מהמגזר שלנו, נעשה הכול כדי לעזור לו. אין בעולם עוד חברה כמו החברה הישראלית בערבות ההדדית, בישירות, ביצירתיות, בהתעקשות. זה שילוב נדיר, וכשהקמנו את 'האחים' רצינו שכל ישראלי שנכנס למסעדה ירגיש גאווה. בימים רגילים אנחנו מגישים אוכל ישראלי, משמיעים מוזיקה ישראלית, ומתנהגים בצורה ישראלית טובה אחד לשני. בימים חריגים, כשהערכים שאנחנו מאמינים בהם נמצאים בסכנה, אנחנו מגיבים בצורה אקטיבית ונלחמים כדי לוודא שישראל ממשיכה להישאר אותה ישראל שאנחנו כל־כך אוהבים".

כאמור, עם פרוץ המלחמה נפתח במסעדה חמ"ל שבו בושלו ארוחות חמות ללוחמים. במשך שלושה שבועות, בשיתוף מסעדות נוספות ואלפי מתנדבים, יצאו משם לחזית עשרות אלפי מנות מזון. "מלחמה מנצחים ברוח לחימה ולא בטכנולוגיה", אומר דוקטור. "אחרי התקופה המפלגת של המחאה היה לי חשוב שהחבר'ה הצעירים שהולכים להילחם יידעו שאנחנו ביחד. רציתי שכל חייל יקבל אוכל, שכולם יאכלו יחד, ושאף אחד לא ירגיש שהוא מחוץ למעגל. מבחינתי, האירוע פה ביום כיפור הוא המשך ישיר של זה. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו עתיד טוב במדינה הזאת, חייבים למצוא את הדרך לחיות כאן ביחד, כל המגזרים. במקום לפחד ולשנוא – לתת אמון, לסמוך ולאהוב. כשנצליח לבנות את הבסיס הזה נוכל גם לקבל החלטות קשות ביחד. משחק ההכרעות לא יביא אותנו לשום מקום".

אף שבתחילת המלחמה הכשיר דוקטור את המטבחים של המסעדה כדי שכל החיילים יוכלו לאכול את המנות שלו, הוא לא הפך את המסעדה לכשרה באופן קבוע. "זו לא תפיסת העולם שלנו, וחזרנו להיות מי שאנחנו", הוא אומר. "עם זאת, אני חייב לומר שמאז אני רואה פה יותר חובשי כיפה שיושבים לאכול, ואני חושב שזה נובע מאמון. לאנשים שמציעים לי לפתוח מסעדה כשרה כדי להצליח יותר, אני עונה שקודם כול יש לי עוד שותפים עם קולות שונים, וגם שכרגע חשוב לנו לשמור על הזהות שלנו ולספק תמיכה לקהל שלנו, יותר מאשר להגיע לקהלים נוספים".

ועם זאת, דוקטור מעיד שמשהו השתנה אצלו ביחס ליהדות בעקבות התפילות המשותפות. "אחרי שאנשים דתיים וחכמים אמרו לי 'אנחנו רוצים לקבל ממך, העגלה שלך מלאה ואתה יהודי לא פחות מאיתנו', זה גרם לי להבין שאולי אני מפספס משהו. את ההגדרה העצמית שלי כיהודי לא דתי, החלפתי באמירה שיהודי מבחינתי זה יהודי חילוני, ולדעתי זה גם הזרם הכי נכון ביהדות. זו הבחירה שלי ואני גאה בה. אני חושב שאני יהודי מעולה, והייתי שמח אם יותר חילונים היו מאמצים את הזהות הזאת. אנחנו חושבים איך אפשר לקחת את מה שקורה פה ביום כיפור ליום־יום שלנו. הפוליטיקה וההנהגה מוצאים כל השנה את השונה, המפחיד, המפריד והשנוא. המטרה שלנו היא למצוא את המאחד. אני חושב שכל מי שמשתתף בתפילות כאן, יוצא עם המון תקווה".

"כולם במדינה הזו מרגישים מאוימים – החרדים, השמאל, הדתיים־לאומיים", אומר הרב סטביסקי. "כשאנשים מרגישים מאוימים זה מוציא את הצדדים הרעים שלהם, מתעורר בך המנגנון של להגן על עצמך ואתה מתקיף. כשאף אחד לא מאיים על אף אחד, פתאום יש אפשרויות חדשות. אני חושב שזה מה שקורה במסעדת האחים. זו מסעדה לא כשרה, הארד־קור ליברלי תל־אביבי, שמתקבלת בו תפילה יהודית מסורתית, וגם מביאים לנו אוכל כשר לסעודה המפסקת. צריכים לפרק פה את מסכת האיומים ההדדית ולחבר את הסיפור היהודי והישראלי. זה קשה אבל גם קל.

"שמעתי סיפור מעניין על הרבי מצאנז. כשפתחו חנות טריפות בנתניה, אנשים רצו לעשות שם הפגנה. הרבי שאל אותם: שמעתם על מישהו שהתקרב ליהדות כי עשו נגדו הפגנה? אפשר להביא טיעונים הלכתיים נגד התפילות שלנו במסעדת האחים, אבל בסוף צריכים להגיד לא רק מה לא, אלא גם מה כן. אני מרגיש שזה הדבר הנכון. יש בינינו פערים גדולים בשאלות גדולות, אבל ביום כיפור לא צריכים לעסוק בזה אלא לעשות נחת רוח לקב"ה".

הרב סטביסקי וד"ר פרנקל, שניהם תלמידיו של הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, מזכירים את שמו בהקשר של יום הכיפורים במסעדת האחים. "אני חושב הרבה על הרב עמיטל", אומר הרב סטביסקי. "אני לא יודע אם הוא היה מגיע בעצמו לתפילה כזו, אבל אני חושב שהוא היה שמח שזה מתקיים". פרנקל מזכיר את ההספד שכתב פרופ' משה בר־אשר על הרב עמיטל, שהיה המחנך שלו בישיבת הדרום. "הוא אמר שהרב עמיטל בתפילותיו בימים הנוראים היה מליץ יושר על יהודים של כל ימות השנה, ובכללם גם על אנשי תל־אביב ובלייניה. וביום הכיפורים אני אומר לרב עמיטל, בזכותך אני מתפלל עכשיו יחד עם תל־אביב ובלייניה".