בעקבות "נוער הגבעות, כתב הגנה", גיליון ראש השנה
הרס הבית המשותף / אביה הכהן
זה שנים רבות אני עומד מול מה שקורה בגבעות. ברור, לא כולם רעים; להפך, יש שם אנשי מעלה טהורים. אבל ייאמר ברורות: יש גם מעשי אכזריות נוראים, ולא הכול מגיע לתקשורת. נתחיל בשני אירועים שהגיעו לתקשורת. בסרטון שהיו לו מיליוני צפיות בעולם, נראה נער רעול פנים, בעל פאות ענקיות וציצית על בגדיו, מכה אישה בוגרת באלה עם מסמרים. אכזריות? חילול השם? נזק למדינת ישראל? לרב בן־שחר זה כנראה לא אכפת.
במקרה אחר הגיעה לקוסרא פעילת שמאל בת 71, שאני מסתייג עמוקות ממנה וממעשיה. והנה מגיעים על ריינג'ר נערים רעולי פנים עם פאות ואלות בידם ומכים אותה. הם השאירו אותה בשטח מדממת. הערבים הזעיקו עזרה, ומסוק צה"לי פינה אותה עם שברים בכל הגוף ואף בגולגולת, והיא הגיעה לטיפול נמרץ להצלת חיים. איך לכנות מעשים אלו? יבחר הקורא.
והנה סיפורים שלא הגיעו לתקשורת. הקמנו ארגון של תושבים בגוש עציון שאינם מסוגלים לסבול את המצב. אנו חיים כאן ורוצים להמשיך את המסורת הטהורה של ההתיישבות. אנשי חוות פונים אלינו בזעקה: "איננו יכולים עוד". אחד מהם אמר לנו: אינני יכול לגור במקום שבו זקנה ערבייה הולכת על כביש, נערים מכים בה והיא מגיעה לבית חולים. והיו בפיו עוד סיפורים רבים ונוראים. באחת השבתות, בתוך השבת, קיבלנו סרטון ובו נראים נערים עם פאות יוצאים מחווה על ריינג'רים למרחק רב מן החווה ושורפים בתים מקריים, ככה סתם. היינו יכולים להיות "מתנחלי מחמד", לגנות, וכל התקשורת הייתה מחבקת אותנו. אבל לא רצינו להוציא את הרוע החוצה, והלכנו מרב לרב. מסתבר שהבוז בגבעות לכולם, לכל הרבנים והמנהיגים, הוא ענק: הם לבדם מחליטים על גורל ישראל!
הכי מעניין
התקשר אלי איש חווה ואמר: אנא עזרו לנו, עוד רגע כל מפעל ההתיישבות ביש"ע מתמוטט בגלל הנערים. התקשר אלי חייל, תלמיד ישיבת הסדר, ואמר: אני רואה דברים נוראים, אני לא מסוגל יותר לשרת כאן.
כמה מקום מקדיש בן־שחר במאמרו לאכזריות? בעיניו זה שולי, בעיניי ובעיני חבריי זהו כתם על ההתישבות ביש"ע. כל מי שהכיר את דור המייסדים, את חנן פורת ואת הרב חיים דרוקמן ועוד ועוד, יודע שהם היו אנשי מוסר שלא פגעו באיש. אגב, הרב דרוקמן חיזק את ידיי פעם אחר פעם ועודד אותי במלחמתי באותם פוגעים, וגם עזר בפועל למאבק נגדם.
יהודים תוקפים עיתונאים ערבים בעונת מסיק הזיתים בכפר ביתא | צילום: נאצר אישתיה, פלאש 90
בבית משותף, מי שבונה בשטח הציבורי שלא על דעת כולם הוא גזלן. אנחנו בבית משותף ששמו מדינת ישראל, ומיסי הוועד אינם כסף אלא נפשות ופציעות. בבית הזה יש דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, ובבית משותף מחליטים ביחד. "ביחד ננצח" אינה סיסמה אלא אמת ריאלית. אהבת ישראל פירושה לכבד והתחשב גם בדעתו של מי שחולק עליך. במקרה הזה מי שמחליט על דעת עצמו הוא גרוע מגזלן, כי מדובר בנפשות. אנו שולחים את ילדינו לצבא מתוך תחושת שותפות, ומי נתן רשות למשהו להחליט על דעת עצמו? בדרך זו מרסקים את הכול.
הרב אביה הכהן הוא ר"מ בישיבת תקוע ומלמד במדרשת לינדנבאום ובמתן
מעשים שמערערים את זהותנו כעם / מוטי נוביק
הזדעזעתי לקרוא את דברי ההגנה על מעשי אלימות של נוער הגבעות. אפשר לסכם אותם בשתי נקודות מרכזיות: 1. אין משילות בכפרים הערביים ביו"ש ובסביבתם עקב אוזלת ידו של צה"ל, ולכן הפעילות של נוער הגבעות נגד גורמים עוינים באזור היא חיונית ביותר; 2. ומי נחשב לגורם עוין, כלומר אויב? כל ערבי שאינו "נאמן לעם ישראל".
שתי הנקודות תמוהות ביותר. האם מותר לאזרחים להחליט שהצבא אינו עושה די ולפעול בעצמם כצבא חלופי שבו (כפי שמצוטט במאמר מפי אחד הנערים) "כל אחד קובע את הכללים לעצמו" בהקשר של לקיחת רכוש, שריפת בתים ומעשים אלימים?
הכותב משאיר את השאלה הבאה פתוחה, ללא מענה: "האם ניתן לסמוך על כל נער בפני עצמו? האין זה שיגעון?". התשובה ברורה: לא ניתן, זה אכן שיגעון. אנחנו לא יכולים להתקיים באנרכיה שבה "איש הישר בעיניו יעשה". המעשים הנוראים שראינו בחודשים האחרונים, וביתר שאת בשבועות האחרונים, מעידים כמאה עדים על הסכנה הכרוכה בגישה כזו.
ובאשר לנקודה השנייה: מה פשר הדרישה של נאמנות לעם ישראל? כל ערבי חייב להפוך לציוני כדי שלא יוגדר כאויב? ומה עם ערבים שרוצים רק לחיות בשקט על אדמתם ואינם מתכננים לפגוע ביהודים? נראה כי המחבר סבור שברירת המחדל היא שכל ערבי הוא אויב רצחני (המזוהה עם עמלק וקשור להיטלר, לדבריו בסוף המאמר), דבר שמצדיק שריפת ביתו, לקיחת רכושו ופגיעה בגופו.
אוי לנו אם המאבק על ארץ ישראל מתנהל מתוך הנחות כאלו. "מה לא עושים בשביל עם ישראל", שואל אחד הנערים כשאלה רטורית. התשובה פשוטה: לא פועלים בצורה המנוגדת להלכה ולמוסר האנושי, באופן שמשחית אותנו מבפנים ומערער את זהותנו כעם השומר על "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
הרב ד"ר מוטי נוביק הוא מרצה למתמטיקה במרכז האקדמי לב בירושלים
זו לא ביקורת מבחוץ, זו זעקה מבפנים / הלל אפלבום
שתי קבוצות בציבוריות הישראלית מנסות לקשור בין מפעל ההתיישבות ובין פורעי החוק ביו"ש — וכל אחת עושה זאת מסיבותיה שלה. מצד אחד ניצבים גורמי שמאל רדיקלי ששמחים להכפיש את כלל תושבי יש"ע, ומתאים להם להכליל ולהעליל על כלל הציבור כדי להצדיק עמדה פוליטית ותיקה נגד ההתיישבות כולה. מנגד, גורמי ימין רדיקלי מנסים לגרור את כלל ההתיישבות ל"ציפוף שורות", בטענה שכל ביקורת על פורעי החוק היא למעשה התקפה על ההתיישבות כולה. זו טענה לא נכונה שמיועדת לגייס את הציבור להגנה סולידרית על עבריינים, ועל הדרך מכשירה את השרץ. לכן, מושכל ראשון בדיון הוא הפרדה מוחלטת. יש להבחין בין הדיון הפוליטי על ההתיישבות בכלל ומפעל החוות בפרט, ובין הדיון המוסרי־משפטי על קומץ פורעי החוק ביו"ש.
נוח מאוד לתלות את הביקורת נגד פורעי החוק ביו"ש בגורמים מתוך השמאל הישראלי הקטן. אולם לאמיתו של דבר הביקורת מגיעה מתוך הימין וההתיישבות עצמה — ראשי מועצות, רבנים, אישי ציבור, ואף מפקדי צה"ל שבאזור. זו לא ביקורת "מבחוץ" שמטרתה להכפיש; זו זעקה "מבפנים" של מי שדואג לעתיד המפעל ההתיישבותי גופו.
יהודים רעולי פנים תוקפים רכב מסחרי בבעלות פלסטינית בכביש ראשי ליד קדומים | צילום: קובי גדעון, פלאש 90
אשר על כן, גם אם צודק מי שכועס על ממשלת ישראל ועל אוזלת ידה מול ההתחמשות הערבית והחינוך להסתה, אין בכך שום הצדקה לפעולה מיליציונית עצמאית. כאשר קבוצת אזרחים סבורה שמדיניות הממשלה בתחום מסוים שגויה, פתוחות בפניה דרכים רבות: מהפגנה מול שרים, דרך הקמת שדולה בכנסת ועד ייסוד מפלגה. היא אינה רשאית לעשות דין לעצמה ולנהל מדיניות עצמאית בתחומים הללו. זה איננו עניין טכני של "חוק וסדר" גרידא — זהו הרעיון הבסיסי של מדינה, ובמקרה שלנו, של הרעיון הציוני עצמו: ריכוז הכוח חייב להיות בידי מוסדות המדינה, לא בידי מי שמחליט על דעת עצמו שהוא יודע טוב יותר. אחרת, כל קבוצה מכל קצה של המפה הפוליטית תוכל להצדיק "התארגנות עצמית" משלה, ומכאן קצרה הדרך לאנרכיה.
מדינת ישראל מנהלת מלחמה בכמה חזיתות, ורוב העם — ימין, מרכז ושמאל, כולל אמצעי התקשורת המרכזיים — לא רק מגבה את הממשלה וכוחות הביטחון, אלא שותף פעיל למאמץ. ה"קמפיין" נגד הטרור היהודי אינו קנוניה של אויבי ההתיישבות; הוא משקף את ההבדל בין היחס לפעולה לאומית מוסדרת ובין היחס לפעולה מיליציונית עצמאית של מיעוט זעיר, שמנצל את עומס הלחימה ואת תשומת הלב המופנית לחזיתות אחרות כדי לפעול כמעט ללא הפרעה ובניגוד לאתוס של כלל הציבור.
שלושה נימוקים, לפחות, מחייבים את המדינה להכביד את ידה ולרדוף את פורעי החוק היהודים ביו"ש:
ריבונות. מדינה שתובעת סמכות בלעדית על שטח מסוים, אך משלימה בפועל עם מי שנוטל לעצמו סמכות "אכיפה" עצמאית באותו שטח עצמו — מרוקנת את תביעתה הריבונית מתוכן. אם יש למדינת ישראל תביעה לאומית לגיטימית על יו"ש, ויש לה בהחלט, היא חייבת לפעול נגד פורעי חוק מכל צד. היא עושה זאת בתקיפות מול הטרור הערבי, ועליה לעשות כן באותה מידה מול הטרור היהודי. מי שמאמין שהריבונות על יו"ש היא זכותנו, צריך להיות הראשון לדרוש שהיא תיאכף — על כולם, ללא יוצא מן הכלל.
חילול השם. יהודי שיורד לדיוטת הטרור — "אומנות זו של רציחה, חמס היא בידכם" — מחלל את שם ישראל בעולם, ומתוך כך מחלל גם שם שמיים. המדרגה המוסרית שאנחנו מתיימרים אליה היא נכס אמיתי, לא סיסמה: היא הבסיס לכל דרישה שלנו מהעולם לגנות טרור ולא לשתף עימו פעולה. פורע חוק יהודי מכרסם באותו נכס בדיוק.
הכתמת ההתיישבות. הטרור היהודי נותן תחמושת קונקרטית לכל מי שרוצה להציג את ההתיישבות כמפעל אלים מטבעו, בדיוק ברגע שבו נדרש מאמץ הסברתי ומדיני כדי לבלום את המגמה הזו. מי שבאמת אוהב את ההתיישבות ורוצה להילחם על הלגיטימיות שלה בעולם, אמור להיות הראשון לדרוש טיפול נחוש בתופעה, וולא לתת לה הזדמנות נוספת לחזק את הטענה נגדנו.
אכן לא צריך לגנות את פורעי החוק הללו, כמו שצריך לדרוש פעולה נמרצת ותקיפה נגדם. יש להבהיר פומבית שהם אינם פועלים בשליחות עם ישראל ואינם מועילים לעם ישראל. ההפך הגמור הוא הנכון – הם בגדר רודפי ההתיישבות. כל פעולה שלהם, מעבר לחוסר המוסריות שבה בפני עצמה, מקרבת את היום שבו הציבור הרחב, ואיתו קברניטי המדיניות בעולם, יראו בהתיישבות כולה מפעל בלתי לגיטימי מעבר לכל יכולת תיקון.
הלל אפלבום הוא מורה למתמטיקה בישיבה התיכונית הר עציון ובאולפנת אהבת ישראל בבית שמש וד"ר להיסטוריה
מידת עמלק / גבריאל ניבש
הטעות העיקרית של בן־שחר היא ההכללה. שוב ושוב הוא כותב ש"הערבים הם האויב", ומכאן שעלינו להילחם ולפגוע בכל הערבים ללא הבחנה. ואולם לא זו המציאות. אומנם מבחינה היסטורית ההנהגה הערבית תמיד בחרה להילחם נגדנו, וגם חלק גדול מהאוכלוסייה הערבית נלחמת בנו ועוינת לנו, אבל לא כל הערבים. לכן אסור לנו לפגוע בערבים רנדומליים, גם לא כתגובה לפיגועים. ואכן צה"ל, שנלחם בצורה מוסרית, מקפיד לתקוף רק את המחבלים הספציפיים. צה"ל פוגע בחפים מפשע ובלתי מעורבים רק ככל שאין ברירה אחרת. המציאות מורכבת משום שהמחבלים ברשעותם מסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית, וכך מכריחים אותנו לפגוע באזרחיהם. לכן צה"ל נאלץ לעיתים לגרש אוכלוסיות גדולות ולשטח את כל הבניינים באזורים שלמים כדי למגר את הטרור. אבל צה"ל עושה זאת רק לאחר שהוא ניסה אפשרויות אחרות, ללא הצלחה.
לא כך פועלים חלק מנערי הגבעות, שבתגובה לפיגועים נכנסים לכפרים ערביים ופוגעים לכתחילה בערבים אקראיים. זוהי התנהגות פסולה. בפגיעה בנשים, ילדים, זקנים וחלשים יש אף ממידת עמלק, שפגע ב"כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ".
נערי הגבעות מרבים להביע תסכול מכך שכוחות הביטחון לא מטפלים בכל מקרי הפגיעות של פלסטינים נגדם. תסכול זה מביא אותם לקחת את החוק לידיים, להיכנס לכפרים ערביים, ולעשות שם שמות. הם אף לא מבינים מדוע כוחות הביטחון לא יכולים לעשות כמוהם.
ראשית, זוהי צביעות. אנשי הגבעות הולכים לגור במקומות מסוכנים אף שכוחות הביטחון הורו שלא לעשות זאת, משום שאין לצה"ל מספיק כוח אדם כדי להילחם בכל החזיתות. לאחר שהערבים פוגעים בהם וצה"ל לא מגן עליהם כפי שהיו מצפים, הם חשים "תסכול" ומורים לעצמם היתר לקחת את החוק לידיים בצורה עקומה.
פלסטינים בוחנים את הנזק למסגד הכפר ולמבני מגורים בעקבות מתקפת יהודים | צילום: ויסאם השלאמון, פלאש 90
שנית, מה היה קורה אם ביתו של תושב רעננה, למשל, היה נפרץ, והמשטרה לא הייתה מצליחה לתפוס את הגנב? על מי יוציא האיש את תסכולו וכעסו? איזה כפר הוא ישרוף? המסקנה היא שלא לכל בעיה יש פתרון פשוט. גם בעניין הטרור הערבי, אין לנו פתרון פשוט של "להעיף את כל הערבים וזהו". כבר בתורה נאמר שעם ישראל לא יצליח להביס את אויביו בבת אחת.
בן־שחר כותב שלנערי הגבעות יש יכולת זיהוי נכונה יותר מאשר למבוגרים, ולכן המבוגרים צריכים ללמוד מהנערים. זהו טיעון מוזר מאוד. בדרך כלל הצעירים הם שאמורים ללמוד מהמבוגרים, ולא להפך. צעירים נוטים לראות את המציאות בשחור־לבן, ואילו המבוגרים מבחינים במורכבויות החיים. עלינו המבוגרים להסביר לנערי הגבעות שלא כל הערבים הם מחבלים, שאי אפשר להעיף את כל הערבים, ושיש בחיים בעיות שאין להם פתרון פשוט.
הכותב מודה שנערי הגבעות נוהגים לפעמים שלא כראוי, אבל מכיוון שהמחבלים הרבה יותר גרועים, אזי אסור להביע ביקורת על נערי הגבעות. ובכן, "להיות פחות גרוע מהמחבלים" זהו סטנדרט נמוך מאוד.
בסוף המאמר נטען שכל פלסטיני יכול לשנות את השקפתו, לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח ולעבור לצד שלנו. המציאות איננה פשוטה כל־כך. פלסטיני שיעשה כך יותקף מיד על ידי המנהיגים והקיצוניים בחברה שלו.
לסיום, נערי הגבעות עושים הרבה דברים טובים וחשובים למען עם ישראל. כאשר הם מתיישבים על אדמות בצורה חוקית (לא על אדמות פרטיות של ערבים), הם מרחיבים את ההתיישבות היהודית ועוזרים למגר את אחיזת אויבינו בארץ. בנוסף, לא כל נערי הגבעות מעורבים בפעילות לא מוסרית. אבל צריך להכיר בכך שישנה בעיה חמורה עם חלק מההתנהגות של חלק מנערי הגבעות. הם מתקשים להבין את מורכבות החיים, חשים חלק מתסריט אחרית הימים שמצריך אותם לקחת את החוק לידיים, ופוגעים בחפים מפשע.
ד"ר גבריאל ניבש הוא מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת אריאל