זה אמור היה להיות טור בנושא "כפרת עוונות" לכבוד גיליון יום כיפור, עם קומיקס וסיפורים קטנים ודברים שאימא שלי המתוקה אומרת. ניגשתי לכתוב ולאייר אותו, לא לפני שהכנתי לעצמי כוס קפה ענקית ורותחת. כשהתיישבתי הנפתי את רגל שמאל לישיבה מזרחית נוחה ואז זה קרה: כף הרגל בעטה קלות בכוס הקפה, הכוס עפה באוויר והנוזל החום־מוזהב שתכננתי לשתות נחת היישר במרכז המקלדת של הלפטופ שלי.

צרחתי בבהלה כאות מצוקה, המחשב ריצד והראה סימני מצוקה אף הוא, והשולחן והרצפה טפטפו קפה לכל עבר כאילו הם מתייפחים על מה שראו. לא האמנתי שזה קרה לי! לילה לפני ירידה לדפוס כשאין לי עדיין טור, שבורה מעייפות, ודווקא המחשב, שהוא גם כלי העבודה המקצועי שלי וגם מכיל בתוכו כל כך הרבה חומר חשוב ויקר ערך.

תוך כדי שאני עושה בדיוק מה שאמר לי הצ'אט כדי לא להחמיר את המצב (תשכחו מאורז, זה מסוכן), נזכרתי שלפני שלוש שנים בדיוק (!) כשבוע לפני יום כיפור נכנסה בי משאית על כביש 6 והעיפה אותי הרחק. הרכב הוגדר טוטאל לוס במקום ולי ישתבח שמו לא קרה שום דבר מלבד מכה קטנה בגב התחתון שאני עדיין סוחבת. התאונה ההיא הולכת איתי עד היום, ותמיד בימים שלפני כיפור אני נזכרת כמה הכול עדין ושברירי וחמקמק ויכול להסתיים ברגע. ובזמן שאני הופכת את המחשב בצורה של אוהל פתוח לתוך מגבת יבשה ולוחצת על כפתור הכיבוי בהתמדה (הנה קיבלתם גם הדרכה על הדרך), לקחתי נשימה עמוקה עמוקה והבנתי. אין מחשב ואין קומיקס עם סיפורים קטנים וגם לא דברים שאימא שלי אומרת. ובכל זאת, יש טור על כפרת עוונות.