יום הכיפורים, יהודים עומדים בבתי הכנסיות, מכים על החזה, ומתוודים - אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, אנחנו גרועים, אנחנו גרועים, אנחנו גרועים, ואנחנו רוצים להשתנות. אני לא יודע מה דעתי על היום הזה. אני יודע שיש המון אנשים שרואים בו יום חשוב, יום טהור, יום קדוש ונשגב. אני תמיד מתמלא בעצב ביום הזה. עצב טהרני ומשתק. לא יודע, ההלקאה העצמית הזו מייאשת אותי. התחנונים האלה לסליחה, למחילה. האשמה האינסופית. אני לא יודע אם זאת האנרגיה הכי טובה להתחדש בה. אני יכול לחשוב על דרכים יפות יותר ועדינות יותר להביא תיקון וריפוי לנשמה. זאת האמת, מאז שאני זוכר את עצמי, היום הזה משתק אותי. ואני לא אוהב להיות משותק.

יש לקפקא סיפור אחד קצר, ומוזר, ויפה נורא - "הכפר הסמוך". זה סיפור קצרצר. ממש כמה משפטים. וזו לשונו:

"סבא שלי היה אומר – 'החיים – קצרים הם להפליא. עכשיו, בזיכרוני, מצטמצמים לפניי חיי עד כדי כך, שאיני מבין, למשל, כיצד יכול בן אדם צעיר להגיע לידי החלטה לרכוב לכפר הסמוך בלי שיפחד שמא - (אם לא להביא בחשבון כלל מקרי תאונות וכו') - גם זמן החיים הרגילים, העוברים בהצלחה, לא יספיק לו למסע זה'".

זה סיפור על סבא ועל נכד. הסבא הוא אדם מבוגר, בא בימים, שקול וכבד ומחושב. והנכד הוא אדם צעיר, קל דעת וזורם. והסבא לא מבין, הוא לא מבין איך בחור צעיר מסוגל לרכוב לכפר הסמוך! גם בלי לחשוב על תאונות, וזוועות, ושודדים, ופיגועים. איך הוא מצליח לצאת מהבית. לרתום את העגלה. בלי קשר לכל מיני זוועות שעלולות לקרות לו בדרך. איך הוא לא מפחד לצאת.

זה סיפור על אדם צעיר ואדם זקן. והאדם הזקן לא מבין איך חלפו לו החיים פתאום. הקריאה שלו שוברת לב – החיים חולפים ביעף, בהינד עפעף, כרוח נושבת, וכאבק פורח. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. אסור לבזבז את החיים. צריך לחיות אותם, לפני שהם חולפים, מהר, דחוף, מהר! והאדם הצעיר שומע איך האיש הזקן מנסה לשתק אותו ולהוריד אותו. הוא מנסה להפחיד אותו, הוא מנסה למנוע ממנו לזוז, להתפתח, להשתנות, להתקדם. האדם הצעיר יודע – אם הוא יחיה בסטייט אוף מיינד החרדתי הזה, של סבו, אם כל מסע קטן שלו, יהיה עבורו כמו צל חיוור בעולם פוחז ובר חלוף – הוא לא יצליח לצאת אפילו לכפר השכן. הוא פשוט יישאר במקום, כי אין לו זמן.

וצריך לצאת לכפר הסמוך. צריך לצאת מהבית, ולרתום את הסוס, ולעלות על השביל, ולצעוד קדימה, צריך לזוז בחיים, צריך לנוע הלאה, להתחדש, להתקדם, להשתנות. אבל איך יוצאים לדרך. איך זזים קדימה. התשובה של קפקא שוברת לב – בשביל להצליח לזוז צריך לא לשמוע בקולו של האיש הזקן. האיש הזקן מתאר איך החיים מתכווצים. האיש הזקן מתאר חיים קצרים להפליא, שאין בהם זמן לכלום. הכול חולף, אין כל חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה. האיש הזקן מערים על חייו של נכדו קשיים וחרדות משתקות. וזה עוד בלי שבכלל דיברנו על כל מיני זוועות ופורענויות שמתרגשות לבוא לעולם. אפילו חיים שלמים לא יספיקו – אז למה בכלל לצאת. אבל האיש הצעיר לא מתרגש מכל זה. בתמימותו, בפראותו, בפחזנותו, הוא פשוט יוצא לדרך, אל הכפר הסמוך. לדרך היפה, הקשה, הארוכה.

מדי שנה ביום הכיפורים אנחנו מפליגים מניסיונות שתמו אל ניסיונות שהחלו, אנחנו מביטים לאחור על חיינו, למרות שהם לא נגמרו. אנחנו מתחננים על חיינו, אנחנו מכים על החזה, ובוכים בקול צרוד, עם טעם מר בפה – סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו, על כל הטעויות שנעשו. יש ברוטינה הזאת משהו משתק. כשהכול כל כך נורא ואיום – אי אפשר לזוז סנטימטר אחד בודד. ביום הכיפורים אנחנו הופכים, לרגע אחר, לסבא הזה, שלא מבין מה הטעם בכלל לצאת.

אבל לכל יום כיפור, יש מוצאי יום כיפור. ואם חיים נכון, אם בוחרים נכון – המבט העצוב והמתחשבן של הסבא מתחלף בניצוץ עיניו של הנכד השובב. תקיעת השופר בסופה של תפילת נעילה היא גם שעון מעורר שזועק – קדימה! הגיע הזמן לצאת לדרך, קדימה קדימה, צ'ופ צ'ופ, לרתום את העגלה! לא הכול אבוד, אפשר להשתנות, אפשר להתקדם, אפשר להתחדש, לא בשמיים היא, עוד לא מאוחר. אפשר לסיים את התזה, אפשר להתחיל עם מישהי יפה באינסטוש, אפשר לבקש סליחה ממישהו שנפגע ממני. החיים קצרים ודקיקים, אבל אפשר לחיות אותם בשמחה. וכל תשובה היא גם תנועה - כל תשובה היא הזדמנות לשוב, מכפר אחד, לכפר אחר, והכול צפוי, והרשות נתונה, אנחנו הסבא, אנחנו הנכד, הסוס מחכה בחוץ, והכפר הסמוך עדיין שם. שכוייח גמר חתימה טובה.