תוצאות הבחירות בשוודיה עדיין אינן סופיות. המרכז־שמאל, בהובלת הסוציאל־דמוקרטים של מגדלנה אנדרסון, מחזיק ביתרון זעום על גוש הימין של ראש הממשלה אולף קריסטרסון, והקולות שטרם נספרו עוד עשויים לשנות את התמונה. אבל מסקנה אחת כבר אפשר להסיק: גם אם אנדרסון תחזור לראשות הממשלה, היא לא תחזור לשוודיה שעזבה ב־2022.
הרבה קרה בארבע השנים האלה. המלחמה באוקראינה טלטלה את תפיסת הביטחון האירופית, טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה העמידו מחדש את ישראל ואת האנטישמיות במרכז הוויכוח הציבורי, ושוודיה נטשה מסורת בת יותר ממאתיים שנה והצטרפה לנאט״ו.
מנהיגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשוודיה, מגדלנה אנדרסון, מוחאת כפיים על הבמה עם פרסום תוצאות הבחירות הכלליות | צילום: Reuters
היחסים עם ישראל והעם היהודי הם מקום מצוין לראות דרכו את השינוי. וכדי להבין אותו, צריך להתבונן בשלושה מישורים נפרדים – אך קשורים זה בזה.
הכי מעניין
המישור הראשון הוא החיים היהודיים.
בשנת 2025 ציינה שוודיה 250 שנה להקמת הקהילה היהודית הראשונה במדינה. הממשלה גייסה מוסדות מדינה לציון האירוע ואימצה, לראשונה, אסטרטגיה לאומית לעשור לחיזוק החיים היהודיים ולמאבק באנטישמיות. המסר היה ברור: יהודים צריכים להיות מסוגלים ללכת ברחובות שוודיה עם כיפה או מגן דוד, בגלוי ובגאווה.
אלא שעצם הצורך של ממשלה אירופית להצהיר על דבר מובן מאליו לכאורה מלמד עד כמה המציאות עדיין רחוקה מהאידיאל.
מאז 7 באוקטובר הפכה ההבחנה הזאת לחשובה עוד יותר. כמו במדינות אחרות באירופה, המלחמה בעזה הפכה גם בשוודיה את ישראל לנושא טעון במיוחד. לעיתים הגבול שבין מחאה נגד מדיניותה של ישראל לבין עוינות כלפי יהודים מיטשטש. דווקא משום כך יש חשיבות לעמדה שלפיה אפשר לנהל ויכוח חריף על ישראל – ובאותה נשימה לעמוד על זכותם של יהודי שוודיה לחיות בביטחון ולהציג את יהדותם במרחב הציבורי.
המישור השני הוא היחס לישראל עצמה.
כאן שוודיה ממשיכה במידה רבה לדבר בשפה המזוהה עמה כבר שנים: זכויות אדם, המשפט הבינלאומי, פתרון שתי המדינות, התנגדות להתנחלויות וביקורת קשה על התנהלות ישראל ברצועת עזה. אם אנדרסון תחזור לראשות הממשלה, בהחלט ייתכן שהקו המדיני כלפי ירושלים יהפוך נוקשה יותר.
אלא שאז מגיע המישור השלישי – הביטחון. ושם התמונה נעשית מורכבת הרבה יותר.
במרס 2024 הפכה שוודיה לחברה בנאט״ו. קשה להפריז במשמעותו של הצעד הזה. מדינה שבמשך יותר ממאתיים שנה ראתה בהימנעות מבריתות צבאיות חלק מזהותה נאלצה, מול הפלישה הרוסית לאוקראינה והאיום שמעבר לים הבלטי, לחשב מסלול מחדש.
פגישות נאט"ו בלונדון. | צילום: גטי אימג'ס
וכאשר השיחה עוברת מעקרונות וערכים ליכולות צבאיות ממשיות, גם ישראל נראית אחרת.
בזמן ששטוקהולם משמיעה ביקורת חריפה על המדיניות הישראלית, מערכת הביטחון השוודית ממשיכה להצטייד בטכנולוגיה של חברות ישראליות. באפריל 2024, בעיצומה של המלחמה בעזה, הוזמנו מערכות לייטנינג 5 נוספות עבור מטוסי הקרב גריפן – מערכת שמקורה ברפאל. עוד קודם לכן נחתמו עסקאות משמעותיות עם אלביט מערכות.
עוד כתבות בנושא
אין בכך כדי לומר שהשיקולים הערכיים נעלמו, וגם לא שהביקורת על ישראל היא מן השפה ולחוץ. המשמעות אחרת: כאשר מדינה אירופית שמביטה בדאגה לעבר רוסיה שואלת מה דרוש לה כדי להגן על עצמה, ישראל מפסיקה להיות רק סוגיה פוליטית במזרח התיכון. היא הופכת גם למקור של ידע ויכולות ביטחוניות.
בדיוק משום כך הבחירות הנוכחיות מעניינות כל כך. הן עשויות להחליף את הממשלה, אבל הן אינן יכולות להחליף באותה קלות את המציאות האסטרטגית שבתוכה תפעל הממשלה הבאה.
המרכז־שמאל יכול לחזור לשלטון, אך הוא לא יכול להחזיר את שוודיה לעידן שלפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, ההצטרפות לנאט״ו ו־7 באוקטובר. חילופי שלטון יכולים לשנות את הטון כלפי ירושלים. קשה הרבה יותר להחזיר לאחור שינוי עמוק בתפיסת האיום הלאומית.
ואין כאן בהכרח צביעות. יש כאן מורכבות – כזו שישראל עצמה מתקשה לעיתים לקבל. שוודיה יכולה לראות בחיים היהודיים חלק מהמורשת הלאומית שלה, להתנגד בחריפות למדיניותה של ממשלת ישראל, ובאותה שעה לראות בטכנולוגיה הביטחונית הישראלית נכס לביטחונה. אלה אינם בהכרח מסרים סותרים. מדינות מנהלות בו־זמנית ערכים, אינטרסים, מחלוקות ואיומים.
זה אולי גם הלקח החשוב ביותר שישראל צריכה להפיק מהבחירות בשוודיה. במקום להמשיך לחלק את אירופה למדינות "ידידותיות" ו"עוינות", כדאי ללמוד לנהל כמה מערכות יחסים במקביל. אפשר להתווכח בזירה המדינית מבלי לפרק את שיתוף הפעולה בזירה הביטחונית; אפשר לדרוש מממשלות אירופה להגן על הקהילות היהודיות מבלי להפוך כל ביקורת על ממשלת ישראל למבחן נאמנות; ואפשר לזהות אינטרסים משותפים גם במקום שבו קיימת מחלוקת עמוקה.
מי שירכיב את הממשלה הבאה בשטוקהולם יצטרך להתמודד עם שלושת המישורים האלה – יהודי שוודיה, היחסים עם ישראל והאינטרס הביטחוני השוודי. וישראל צריכה ללמוד לעשות בדיוק את אותו הדבר.
הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), פרופסור ליחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל וראש המרכז לחקר דיפלומטיית ספורט באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.