בשבוע שעבר התעוררה ברשתות החברתיות סערה זוטא כשהתפרסם סרטון מביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת ההסדר בשדרות. בסרטון תועדו ההסדרניקים מקבלים את פני נתניהו בהתלהבות בשירת "זוכרני נא", שהם שרו בטבעיות ובנינוחות כאילו הם שרים לכבודו את "לא תנצחו אותי" או המנון קונצנזוס דומה.
האומנם מדובר בקונצנזוס? דרך ארוכה עשה "זוכרני נא" בציבוריות הישראלית. זו דרך מעניינת, כי היא מסמלת דרך ארוכה ואף מעגלית שעשתה הציבוריות הישראלית עצמה ממצב של בהירות מוסרית ובריאות נפשית למצב של תעייה, בלבול ומבוכה שנמשך שנים רבות. כעת היא עברה בחזרה למצב של בהירות מוסרית ובריאות נפשית, כשדווקא הדור הצעיר לקח אליו את האומה.
"חתונת השנאה" | צילום: מתוך חדשות ערוץ 2
"זוכרני נא" הן מילות תפילתו האחרונה של שמשון מספר שופטים, לאחר שהפלשתים עקרו את עיניו וכלאו אותו, רגע לפני שנקם בהם במיטוט מקדשם עליהם ועליו. "זוכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, הא־לוהים, ואינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלשתים", הוא ביקש.
הכי מעניין
זמר הימין דוב שורין הלחין אותו בשנת 1996, ועד לשנת 2015 היה חביב על נערי הגבעות אך לא מוכר לציבור הישראלי. בשנת 2015 פורסם סרטון מתוך חתונת נערי גבעות שבו נראו החוגגים רוקדים ברובים שלופים לצלילי השיר. אחד מהם אף ניקב בסכין את תמונת הפעוט הערבי עלי דוואבשה, שנשרף בביתו בכפר דומא בפיגוע שבביצועו הורשע נער הגבעות עמירם בן־אוליאל.
סרטון "חתונת השנאה", כפי שמוסגרה בתקשורת, התקבל בזעזוע, וקיבע את השיר כסמל לקיצוניות ימנית לא לגיטימית. באפריל 2023, פחות מחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, אף התפרסם ספר שכרך אנקדוטות אחדות של אלימות יהודית בדרגות משתנות על פני עשרות שנים לכדי תזה מחוררת על "הטרור היהודי". השם שנבחר לספר היה "ואינקמה", מה שקיבע את תדמית שירו של שורין בשפל המדרגה של הלגיטימיות הציבורית.
שאיפת הנקמה היא תגובה טבעית לעוול. היא מבטאת הכרה בכך שנחצה גבול מוסרי, שהצדק נפגע ושיש צורך להשיב סדר ואחריות. היא מבטאת כמובן גם כבוד עצמי, ולכן היא ביטוי לבריאות נפשית, לא לחולי.
גטי אימג'ס | שמשון הגיבור. איור: גטי אימג'ס
אלא שחוסר הלגיטימיות של השיר ביטא דבר עמוק בהרבה: שלילה עמוקה וקטגורית כלפי הלגיטימיות של רגש הנקמה שלנו באויב, שנכפתה על המיינסטרים התרבותי הישראלי בידי מי שהיו קובעי הטעם. הורגלנו להאמין שהנקמה היא דחף פרימיטיבי, לא רציונלי ומכובד, ראוי לריסון, המזיק למגמת הפיוס, הפשרה והשלום עם אויבינו. קובעי הטעם האמינו בכך בלהט.
אבל את נפש האדם ואת הצדק הטבעי אי אפשר להנדס. שאיפת הנקמה היא תגובה טבעית לעוול. היא מבטאת הכרה בכך שנחצה גבול מוסרי, שהצדק נפגע ושיש צורך להשיב סדר ואחריות. היא מבטאת כמובן גם כבוד עצמי, ולכן היא ביטוי לבריאות נפשית, לא לחולי.
בראשית ימי המדינה, בטרם השתלטה הזיית השלום והאחווה עם הפלסטינים על התרבות הישראלית, הייתה הנקמה בחזקת אתוס ציוני. הארכיון מלא בכרזות מלהיבות שפרסמה הסתדרות העובדים הכללית בתום מלחמת העולם השנייה, שבהן נראים חיילים יהודים מסתערים עם רובים מכודנים תחת הכותרת "כי לי נקם ושילם".
כעשור לאחר מכן הסייר האגדי מאיר הר־ציון, שאחותו ובן זוגה נרצחו בידי ערבים, יצא למסע נקמה פרטי שבמהלכו טבח ביחד עם חבריו בשבט שממנו יצא הרוצח. מובן שהאירוע "הוחלק" לגיבור המלחמה הנודע, הוא לא הועמד לדין ואף חזר אחריו לצה"ל. הכול, כאמור, השתנה מאז. הנקמה הוצאה מהאופנה, ומותגה בהצלחה כאנטי־תרבות.
אריאל שרון ומאיר הר ציון, 1954 | צילום: אסף קוטין- ארכיון צה"ל ובמחנה
ואז הגיע טבח 7 באוקטובר. הטבח הפך על פיה את קערת הנקמה ואת השיר המייצג אותה. אחרי הטבח התמלאו הרשתות והתקשורת בתיעודי לוחמים בשטחי הכינוס ערב יציאתם לקרב, רובם הגדול בכלל חילונים, כשהם שרים יחד את השיר בהתלהבות רבה. העובדה שהתופעה חזרה על עצמה במיטב היחידות הלוחמות של צה"ל כפתה על הזרם המרכזי בתרבות לקבל את השינוי הדרמטי בחריקת שן.
צריך להדגיש: לא נקמה פרטית ופראית דורש הדור הישראלי החדש, ולא לחינם איננו עדים למסעות רצח פרטיים של חיילים ברצועת עזה. לוחמי צה"ל וההסדרניקים בשדרות דורשים נקמה צודקת, מאורגנת ומוסדית. נקמה כזו הם גם מקבלים.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
