תשמעו סיפור יפה. לפני בערך שבועיים יצאתי עם צביקה, גיסי האהוב, לטיול קצר במורדות הכרמל. צביקה המתוק לקח אותי למעיין מדהים, ששמו עין קדם. אני לא חובב מעיינות גדול. המים תמיד קרים לי נורא. אבל המעיין הזה היה באמת מיוחד. היו בו שתי נִקבות כאלה, שאפשר ללכת בהן, אל עומק בטן האדמה. ובנקבות זרמו מים חיים, מים שקופים וצלולים, ובנקבה הגדולה יותר, ממש בפתח היציאה מהמעיין, היה מין חדר כזה שאפשר ממש לטבול בו, בישיבה. קשה לי לתאר את זה. אבל זה באמת מקום מיוחד.
היינו שם שעה וחצי, שעתיים, משהו כזה. בהתחלה נכנסנו לנקבה הראשונה. אחר כך לשנייה. אחר כך יצאנו החוצה, ושתינו קפה, וקשקשנו קצת עם האנשים שהיו שם. תמיד במעיינות פוגשים אנשים מיוחדים. ואחרי שעה בערך, הגיע למעיין בחור צעיר בסנדלי שורש. הוא סיפר לנו שמחר יש לו בחינת פסיכומטרי, ונמאס לו ללמוד כבר, אז הוא בא למעיין לנקות קצת את הראש. חמוד.
ואחרי זמן מה, הבחור הצעיר נכנס למעיין, הוא צעד בנקבה במשך כמה דקות, ואז חזר לבריכה הקטנה והצלולה שבסופו. ופתאום שמענו אותו פונה אלינו, מתוך המים – "תגידו", הוא שאל - "אתם יודעים אולי איפה המעיין פה". זה מה שהוא שאל. וצביקה ואני התבלבלנו כזה, לא הבנו אם הוא צוחק. הוא ליטרלי עמד בתוך המעיין. אז אמרתי לו – "אתה במעיין אחי!", והבחור הצעיר אמר, "לא, הבנתי שיש פה מעיין שאפשר לטבול בו". ואני חייכתי אליו, ואמרתי לו, "אתה יכול לטבול בו! פשוט תשב! אתה בתוך המעיין, תשב!", והבחור הצעיר חשב לרגע, ואז התיישב בתוך המים, ומי הנביעה הצלולים שטפו אותו, מכף רגל ועד ראש. זה הסיפור.
הכי מעניין
| צילום: איור: שרון ארדיטי
בדרך הביתה ניסיתי לחשוב מה בעצם קרה שם, לבחור הזה, בעין קדם. למה הוא שאל אותנו "איפה המעיין", בזמן שהוא נמצא בתוך המים.
אני מניח שהרגע הזה קשור למעיין שהבחור הזה דמיין. אם נניח הייתי שואל אותו, רגע לפני כן, "תגיד, איזה מעיין דמיינת שיהיה כאן". אני מניח שהוא היה מתאר בריכה צלולה ורחבת ידיים שאפשר לקפוץ אליה, אולי אפילו לשחות בה בכיף. היה לו בראש דימוי של מעיין אחר. והדימוי הזה לא אִפשר לו להבין שהוא בתוך המעיין עכשיו. הוא לא אפשר לו לשמוח במעיין המדהים שאליו הוא הגיע. נווה מדבר קסום וצלול בהר הכרמל.
מה אנחנו עושים בחיים האלה, מה אנחנו רוצים מהחיים האלה, אנחנו מתרוצצים ועובדים ומתאמצים ופועלים, אנחנו בסך הכול רוצים להיות מאושרים. אנחנו רוצים לבחור את הבחירות הנכונות, לחיות את החיים הנכונים לנו, אנחנו רוצים להגיע לשלט שעליו כתוב "זהו, הגעת", אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו במעיין. אנחנו רוצים להרגיש ש"זה זה". אבל איך אפשר לדעת שזה זה.
אנחנו חולמים על אהבה, על רומנטיקה, על זוגיות, אבל כל האהבות הגדולות הופכות בסוף לשניצל ופירה. הילדים רבים בסלון, הכיור עולה על גדותיו, השירותים מלוכלכים, על המיטה בחדר השינה מוטלת ערמה גדולה של כביסה. זה פשוט לא ייתכן, לא ייתכן שזה זה! ולא ייתכן שעבודת החלומות שחיכיתי לה כל חיי, מסתכמת ביום שלם של עבודה מול מחשב. ולא ייתכן שהבית, שאותו רצינו כל כך, הוא הבית הזה, עם הנזילה מהמזגן, והשכן המעצבן. ולא ייתכן שהחבר הכי טוב שלי לא רוצה לטוס ביחד לחו"ל, ומעדיף להיפגש כל שבוע לקפה. ולא ייתכן שההורות נראית ככה, תינוקת בוכה בשלוש בלילה, ומסרבת להירדם. זה לא מה שדמיינו, זה לא המעיין שעליו חלמנו, לא ייתכן שזה זה.
כמה פעמים בחיים היינו בתוך המעיין, ושאלנו "איפה המעיין" בקול רפה. כמה פעמים בחיים ידענו יותר מדי טוב מראש איך המעיין נראה, וכך פספסנו נביעה צלולה בכרמל. כמה פעמים בחיים עמלנו כדי להגשים חלומות, אבל לא הרגשנו שהחלום התגשם. כמה פעמים פספסנו ש"זה זה". זאת האישה שלנו, זאת הקריירה שלנו, זאת המשפחה שלנו, זאת החברות שלנו, כן, זה זה!
בראש השנה צפה בלב שאלה אכזרית – האם טוב לי בחיים האלה. האם אלה החיים שאני רוצה לחיות. וקול השופר נשמע. ומזג האוויר משתנה. זה זמן להתעורר, להתחדש, לחלום. אני חושב על המילה "תשובה", על עשרת הימים הקדושים שלפתחנו. לאן צריך לשוב בעצם. לאן צריך לחזור. אני רוצה להציע, שתשובה לא בהכרח חותרת לחיים חדשים. תשובה יכולה להיות חזרה אל משהו שכבר ישנו. ראש השנה הוא הזדמנות יקרת ערך לשמוח בחלקנו. לשחרר מהדמיונות הרומנטיים, לנשום את יפי המציאות.
יש לנו כל כך הרבה טוב ואור וחסד בחיים. אנחנו עומדים בתוך המעיין הצלול. ואנחנו לא קולטים את זה. מי ייתן ונזכה להרגיש את התחושה החמה הזאת, את ה"זה" הזה שכולם מחפשים. הגענו לאן שרצינו. כל התשובות כבר כאן. כל מה שצריך זה להתיישב, ולהרגיש איך הגוף נשטף במים הקרירים. אנחנו כבר במעיין. אנחנו בתוכו ממש. שנה טובה אהובים.
לטורים נוספים של יאיר אגמון
