לפני תשע שנים בדיוק, בראש חודש ספטמבר, התחלתי לכתוב את הטור השבועי שלי במוצש. אני רוצה לספר לכם איך התגלגלתי לכאן, זה סיפור יפה. הייתי אז בתקופה מאוד מוצפת בחיים האישיים שלי, חיה בתי הבכורה בדיוק נולדה, היא נולדה בדיוק שנה אחרי שאיבדנו, שירה ואני, את התינוק הראשון שלנו, בשבוע העשרים וארבעה להיריון. היא נולדה בדיוק שנה וחצי אחרי שאבא שלי הלך לעולמו. בתוך פחות מחצי שנה איבדתי אבא ובן. ואז חיה נולדה, וכשהיא נולדה החיים שלי התמלאו באור יקרות, והאור הזה עדיין פועם, ממש כאן, מעבר לקיר, היא נושמת, הריאות שלה עולות ויורדות, עולות ויורדות. ובמיטה שמתחתיה, ישן ילד מתוק ששמו נח. ובחדר אחר, ישנה לה רוני הקטנה, אולי המילה "ישנה" לא מדויקת, כי היא מתעוררת בערך שלוש פעמים בלילה, אבל היא כאן, וגם היא נושמת, מתוקה שכזאת. איזה עולם. לפני עשר שנים החזקתי עובר מת ביד ובכיתי בכי תמרורים, על כל המוות שבא לי פתאום לחיים, והיום יש לי בבית שלושה ילדים מתוקים אהובים ישנים וחולמים. איזה חיים.

זאת הייתה תקופה מרגשת מאוד בחיים הקטנים שלי. בגיל שלושים הפכתי פתאום לאבא, והלב שלי התמלא באהבה, ברכות, בחמלה ובחום. גרנו אז בדירה חשוכה וצהובה וישנה ברחוב רות בתל אביב. אני זוכר את עצמי שוכב על המיטה שלנו ומניח בזהירות את חיהלה הקטנטנה על הבטן. אני זוכר את התחושה הזאת, שהתפשטה לי בגוף. יש לי ילדה קטנה. והיא שוכבת על הבטן שלי. ואני שומע את הנשימות הקטנות שלה. וכשאני נושם, כל הגוף שלה עולה ויורד. מה אני עוד צריך בחיים.

באותם ימים, כל דבר ריגש אותי עד דמעות, אני זוכר איך פעם תליתי כביסה, וסידרתי על החבל את הבגדים הקטנטנים של חיה, ופשוט התחלתי לבכות. אני זוכר איך בפעם הראשונה בים, חיה ממש נבהלה מהחול, היא פחדה ממנו, היא לא הסכימה לגעת בו. אז קניתי לה חול קינטי כזה, ושיחקנו בו קצת בבית, ואחרי כמה ימים כאלה, הלכנו שוב לים, וחיה התחילה לזחול על החול, ולהתפלש בו, בלי פחד, בלי חרדה, בלי בהלה, זה היה כל כך מרגש, אני חושב שזאת הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני יכול לעזור לה להתמודד עם החיים, וברור שגם אז התחלתי לבכות.

הלידה של חיה שינתה אותי לגמרי. אני חושב שעד שהיא נולדה הייתי בן אדם שפיצי כזה, ציני, וחד, ומהיר, וביקורתי והישגי. ואז נולדה לי תינוקת קטנה. וכשהיא נולדה, הכול התערבב לי בלב. המוות של אבא שלי, והמוות של התינוק שלי, והילדונת המופלאה הזאת, וכך הפכתי, אט אט, לאדם רגיש מאוד וחשוף מאוד. תמיד הייתי אדם רגיש כזה. אבל עד שחיה נולדה ניסיתי להסתיר את זה. חיה לימדה אותי להיות.

לא הבנתי בזמן אמת שזה מה שקורה לי. פשוט הייתי אבא מאושר. באותה תקופה כתבתי הרבה בפייסבוק. כתבתי בעיקר על חיהלה הקטנה, ועל המסע שאני עובר איתה, המסע אל האבהות. כתבתי את הלב שלי, בפשטות, ובתום. ותמר פרלשטיין, שעבדה אז במוצש, התקשרה אליי יום אחד, באותה תקופה, והציעה לי לכתוב טור שבועי בעיתון. ואני שאלתי אותה, על מה אני אכתוב. ותמר אמרה לי, תכתוב על החיים שלך. תכתוב על מה שאתה כותב בפייסבוק. אתה במסע עכשיו, והלב שלך פתוח, אז פשוט תכתוב. לא הבנתי אז שאני בתוך שינוי עמוק. שאני בסדנת גמילה מציניות. התלהבתי שהציעו לי לכתוב טור, אז כתבתי, וכתבתי, וכתבתי, והופ! כבר תשע שנים חלפו.

לפני כמה ימים שאלתי את העוקבים שלי אם הם מציינים עם ילדיהם באיזושהי דרך מיוחדת את סוף החופש הגדול. שיזינג ואני רצינו להתחיל מין מסורת משפחתית נחמדה לסוף החופש, אז רציתי לשמוע מה משפחות אחרות עושות. מאות אנשים הגיבו לי לפוסט. ואני קראתי את התגובות היפות, קראתי על כל המנהגים המרגשים, וחשבתי על כל הילדים המתוקים, ועל כל ההורים האוהבים, ועל כל תשומת הלב שזורמת בעולם. המחשבה הזאת ריגשה אותי. ופתאום העיניים שלי התמלאו בדמעות. לפני שחיה נולדה הייתי עוצר את הבכי בזמן. אבל חיה לימדה אותי להיות קרוב לחיים. ומי שקרוב לחיים לא עוצר את הדמעות. למה לא לבכות על זה שיש משפחות, ויש הורים, וילדים, ויש להם אהבה. למה לא לבכות.

איזה עולם, לפני תשע שנים, בראש חודש ספטמבר, בימי אלול, בתקופה הכי חשופה בחיי, התחלתי לכתוב את הטור שלי, כאן בעיתון. ומאז אני כאן, איתכם, קוראות וקוראים אהובים, אני כאן, והלב שלי פתוח לרווחה, והאהבה שלי ליפי העולם עדיין פועמת, והעיניים שלי לחות מהחיים. תודה על הזכות, ברוך הטוב והמיטיב.