מנהג עשיתי לי מדי שבת בבוקר ללמוד מעט בספריו של אדם ברוך ז״ל. אני מתחיל כבר בשעת קריאת התורה, בין גברא לגברא, וממשיך מעט אחרי התפילה. איש נדיר היה אדם ברוך, כזה שחסרים כמותו בנוף ובאקלים הישראלי העכשווי. במובנים מסוימים הייתי אומר שהוא הקדים את זמנו, ודאי בשלושת החיבורים המדהימים שלו ״סדר יום״, ״בתום לב״ ו״חיינו״. שם הוא מצליח בעדינות ובעוצמה להתיך שני מונחים שאומנם מוזכרים הרבה יחד אך משום מה אף פעם לא ממש מסתדרים: יהדות וישראליות. המסורת, הדבר הקדום, הקמאי והשורשי, ולצידו הזהות החדשה: רחבה יותר, חילונית יותר ומערבית יותר. יאיר לפיד נהג לשאול את המרואיינים שלו ״מה ישראלי בעיניך?״ וצבר אינספור תשובות מגוונות. מעניין לחשוב אילו תשובות הוא היה מקבל אם היה מוסיף שאלה: ״ומה יהודי בעיניך?״
| צילום: איור: נעמה להב
בשבת האחרונה עשיתי סיום על החלק הראשון בטרילוגיה של אדם ברוך, ״סדר יום״. כמו שנהוג בסיומים למיניהם, מיד התחלתי את החלק השני: ״בתום לב״. שם, בקטע הראשון של הספר, אדם ברוך מדבר על שפה. לא על המילים המדוברות בשפה, לא על העברית עצמה, אלא על המשמעות המשתנה שבתוך המילים העבריות בהתאם למטען שהצטבר בהן באזור הגידול שלהן. הוא מונה רשימה ארוכה ומרתקת של מילים שיש להן משמעויות שונות בשפה ה"יהודית" ובשפה ה"ישראלית". בעומק, הוא טוען שהגענו למצב שבו כשהרב עובדיה, למשל, מתבטא ב״יהודית״, אין שום סיכוי שהתקשורת שדוברת ״ישראלית״ תוכל להבין אותו ואת כוונתו לאשורם.
קראתי את אדם ברוך והרגשתי שהוא נותן מילים לתחושה קיומית שמלווה אותי למן היום שבו גזרתי על עצמי לחיות על קו התפר שבין יהודי לישראלי. לא אחת הרגשתי שאני בעצם מתורגמן. שעיקר העיסוק שלי בחיים האלה הוא להסביר לישראלים את השפה היהודית (או החרדית) ולהפך.
הכי מעניין
בעודי חושב את המחשבות האלה הסתיימה קריאת התורה ולדוכן עלה רב בית הכנסת לדרשה הקצרה שהוא מוסר לפני תפילת מוסף. זו לא ממש דרשה, יותר שיחה כזו מענייני דיומא, מתובלת בוורטים יפים מפרשת השבוע ומההפטרה שזה עתה סיימנו לקרוא. לא ממש שמתי לב איך הרב פתח את הדרשה שלו אבל די מהר הוא הגיע לזה שחודש אלול עכשיו, ימי הרחמים והסליחות, ואלה ימים של תשובה, ויש עניין גדול לשפר את המעשים, להתחזק ברוחניות וכמובן בכל מה שקשור לבין אדם לחברו, שכן אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.
מקלישאות אלול המוכרות הרב עבר לרזולוציה ספציפית ואקטואלית יותר. הוא אמר שהמצב של הדור שלנו הוא ממש על הפנים, והנה, ערב בחירות, השנאה גואה, המחנות מתבצרים, החיצים נשלחים, ויש בתוכנו אנשים שדואגים ללבות את השנאה, שממש עובדים בזה, שממש עמלים מבוקר עד ערב להחריב את האחדות של עם ישראל ולחלל שם שמיים! זה לא הזמן, אמר הרב, עכשיו זמן לקירוב לבבות, להנמכת השנאה, לבין אדם לחברו! ואני הסתכלתי לרגע על הרב, ואמרתי לעצמי, וואלה איזה גבר, איזה אומץ מצידו לדבר ככה, לקרוא לחשבון נפש פנימי. הלוואי שכל אחד היה עושה ככה.
אבל אז, עוד לפני שהספקתי להשלים את המחשבה שלי, הרב אמר: חברים! מה נראה לכם? שהגאולה מתעכבת סתם? לא! הגאולה מתעכבת כי יש יועמ״שית בעולם! כי יש בית משפט עליון בעולם! כי יש איזנקוט בעולם!
צנחתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ואומנם בתוך עמי אנוכי יושב, ואני מכיר היטב את הדיבורים ברחוב, אבל הסתכלתי שוב על הרב הזה ועל מתפללי בית הכנסת שהנהנו וצקצקו בלשונם, והבנתי שבסוף, השפה היא הכול. כאן, בבית הכנסת הנחלאותי הזה, מדברים שפה אחרת לחלוטין מזו שמדברים באותו הזמן בבית קפה בהרצליה, למשל. העברית היא אותה עברית, אבל התוך שלה הוא שונה לגמרי. אם חושבים על זה ככה, זה מצד אחד עלול לייאש, כי השיח לעולם יהיה שיח של חירשים. אבל אולי יש תקווה. כי התוך הזה כמעט תמיד הרבה פחות רדיקלי ונוקשה מהביטוי עצמו.
פעם שמעתי מרבי משה שפירא זצ״ל שלא סתם מילה נקראת גם תיבה, כי יש לה בחינה של תכולה. יש לה מרחב פנימי שבתוכו יש משמעות משתנה. ואם לסיים במילים של אדם ברוך עצמו: ״אי השקט הלשוני יהיה חלקנו תמיד. בגלל השפה עצמה אנחנו נידונים לאי־הבנה. הנה, חוזי השפה שכרתנו בעצמנו ואלה שאבותינו הורישו לנו, בוללים כשהם מבהירים, מבהירים כשהם בוללים, ושפה משותפת מתקיימת בעיקר ברמה הפונקציונלית״. שנזכה.
עוד כתבות בנושא
