השאלה שחזרה על עצמה היא: למה דווקא "מגדל עוז"? קיבלתי תגובות רבות מספור לטור שבו סיפרתי שחלום חיי האבוד היה ללמוד בבית מדרש קטן ולכתוב פירוש על הספר "מגדל עוז", ממפרשי הרמב"ם הקדומים. חלק מהתגובות הביאו אותי כמעט לידי דמעות. אחרות עשו זאת לאשתי (כאן אפשר להוריד את המילה "כמעט"). ההודעות הראשונות שקיבלתי, אגב, היו משני מחנכים שלי מהישיבה התיכונית. לא דיברנו הרבה מאז סוף השמינית, אבל הם קראו את המילים וביקשו לתת חיבוק.

והייתה שאלה אחת ששבה ועלתה: למה דווקא מגדל עוז? למה לא לכתוב על השולחן ערוך או על הרמב"ם, על הרי"ף או על הקצות?

לפני שנים רבות למדתי בישיבת הר המור אצל הרב מרדכי שטרנברג, ופעם הוא ציין סברה למדנית שכתובה בספר מגדל עוז. אני זוכר שישבתי בכיתה, היחיד מהתלמידים שמחזיק מחשב נייד, ושאלתי את עצמי: הרב יזכיר את דברי המהרש"ל או לא יזכיר?

והוא הזכיר, ודאי שהזכיר. אי אפשר להעלות בחלל בית המדרש את שמו של הספר מגדל עוז שחיבר רבי שם טוב אבן גאון מהמאה ה־13, בלי להיזכר במלחמה שקידש עליו המהרש"ל. אלו אפילו לא המילים החריפות: "יסתמרו שערות הראש מהירוסו ובלבולו"; "עובר בבל תשחית הנייר והדיו". אפשר למצוא ביטויים חריפים יותר במחלוקותיהם של חכמי ישראל. אך איני חושב שיש תקדים ל"מסע צלב" אישי כמו זה, שגרם למהרש"ל לחזור על דבריו בכל אזכור של המגדל עוז ואפילו בהקדמות של ספריו. עד כדי כך שאי אפשר לדבר על המגדל עוז בלי לחשוב על מה שכתב עליו המהרש"ל.

מה כל כך הרגיז את המהרש"ל דווקא בספר הזה? הוא מסביר שיש הרבה ספרים שבאו להגן על הרמב"ם מפני השגות הראב"ד. אבל בכל אחד מן הספרים הללו אפשר למצוא מקום שבו הכותב יודה, אחרי כל המאמצים, ששיטת הרמב"ם קשה להגנה או לפחות שיש מקום גם לשיטת הראב"ד. המגדל עוז הוא היחיד מכל המפרשים שלעולם יצדד ברמב"ם באופן בלעדי. יתר על כן, הוא יעשה את זה בנחרצות, ויטען שכל מי שחושב אחרת לא הבין את הגמרא.

כשמישהו הולך כך עם ראש בקיר, כותב המהרש"ל, אין לסמוך עליו בשום פנים ואופן. שיקול הדעת שלו פגום מיסודו. על סברות חלשות אפשר למחול. אבל הקנאות העיוורת שברצון להצדיק את דבריו של רבך בכל מחיר, הוויתור על היושר האינטלקטואלי שלך, הם בעיני המהרש"ל פשע שלא יסולח. תורתנו סולדת מן הדוגמטיות. סנהדרין שנשמעת בה עמדה אחת בלבד היא סנהדרין שההכרעה שלה פסולה; וכפי שאמר הראי"ה: "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה כל החוכמה וכל היושר". יש קטע טלוויזיוני נהדר שבו רוני קובן מראיין את ינון מגל ושואל אותו אם יצא לו פעם להגיד משהו ביקורתי על נתניהו. ינון מגל מתחיל להסתבך, מתקשר לחבר טלפוני שיעזור לו להיזכר אם קרה פעם משהו כזה, ובסוף מצליח לגרד איזו דוגמה שולית. כי גם לינון מגל ברור שבהתמסרות מוחלטת של מסקר למסוקר יש טעם לפגם.

אני מסכים ביותר עם הביקורת של המהרש"ל, אבל ליבי יוצא אל המגדל עוז. הבחירה שלו להתאבד אינטלקטואלית על מזבח הרמב"ם היא אולי הרת אסון, אבל אין רומנטית ממנה בכל תולדות ההלכה. הטוטאליות שבלבחור אדם אחד, עמדה אחת, שאתה מושקע בה כל כולך, עד שאינך יכול לראות עמדה אחרת. בשלב מסוים אפילו לא ברור לי שהוא עושה את זה בכוונה; שיטת הרמב"ם היא פשוט כל עולמו. הפריזמה שדרכה הוא רואה באופן בלעדי את שאר המקורות. לו ביקשו ממנו לנסח בעצמו את מסקנת הסוגיה, היה חוזר מילה במילה, בלי להתכוון לכך, על לשון הרמב"ם.

לכן בכל פעם שאני נתקל בנקודה יפה במגדל עוז היא מרגשת אותי במיוחד, ולו ניתנה בידי האפשרות הייתי עמל להראות שגם לתנועה הזו יש מקום. שהעולם המורכב והסבוך שבו אנו חיים יכול להיתרם מקול אחד של התמסרות חסרת פשרות. שאסור שחוש הביקורת יכבה את הנאמנות. שלכל פעולה של אהבה יש גם פרי מתוק.