להציל את נשמתה של התנועה שלנו
קריאת מאמרו של יואב רימר עוררה בי תחושה נדירה של תיקוף, ולצידה כאב עמוק. רימר צדק כשאבחן שהדיון סביב אלימות נוער הגבעות אינו יכול להסתפק בחינוך, רווחה ואכיפה, וכי עליו להתמודד עם תפיסת העולם שמתחת לפני השטח. ואולם רימר כותב מתוך עמדת שמאל ציוני. אני, לעומת זאת, כותבת מבפנים: כתושבת היישוב אלעזר שבגוש עציון מזה שלושים שנה, וכמי שחייה ומשפחתה שזורים בבשרה ובדמה של הציונות הדתית.
אני חוששת שמכיוון שהביקורת של רימר מגיעה מבחוץ, הציבור שלי יפטור אותה כלאחר יד. ואולם התובנות שלו מהדהדות את מה שקבוצה מאיתנו בגוש עציון, התארגנות בשם "בעד התיישבות, נגד אלימות", מנסה להתמודד איתו כבר ח'ודשים ארוכים.
אכן, מצוות יישוב הארץ הפכה לתורה עצמאית בפני עצמה, כאילו הייתה התורה כולה. פורעי החוק עוטים במופגן כיפות וציציות (אף שהם רעולי פנים) כסמל למחויבות דתית לנשל ולנכס לעצמם את הארץ, תוך רמיסת חוקי המדינה ברגל גסה. כדי לבסס את אדנותם במרחב, הם תוקפים פיזית פלסטינים העובדים בכרמיהם, מונעים מהם גישה לאדמותיהם תוך גרימת נזק כלכלי כבד, ואף חודרים לבתיהם כדי להטיל אימה על כפרים שלמים.
הכי מעניין
כיצד מעבירים ביקורת על תנועה שנשמתך קשורה בה? הציונות הדתית בנתה את אדניה על משולש הקודש: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. היישובים שלנו נולדו מתוך הקרבה, תנאים חלוציים וכאב עצום. אותה רוח של מסירות טוטאלית היא שמביאה את בחורינו להתגייס ליחידות קרביות במספרים חסרי פרופורציה. באלעזר לבדה שכלנו תשעה חיילים מאז 7 באוקטובר. כל אובדן הוא טרגדיה העומדת בפני עצמה, וכולן יחד נדמות לים של שכול וצער.
אלא שהאופי הטוטאלי של הנרטיב הזה יצר עיוורון מקומם. במהלך עשרים השנים האחרונות ראיתי כיצד הקצוות של האידאולוגיה שלנו הולכים ומקשיחים. אירועי 7 באוקטובר קילפו את כל המעטפות, הותירו את תושבי ההתיישבות בחרדה עמוקה, והאיצו תהליך של דה־הומניזציה כמעט מוחלטת כלפי הערבים סביבנו. לאחרונה, כשאני רואה תמונות של מקנה שחוט, בתים פלסטיניים בוערים וילדים מבוהלים, מילותיה של מגילת איכה רודפות אותי: "על אלה אני בוכיה". הלב נשבר מכך שבקהילה שמהותה חסד, חמלה ולהיות "רחמנים בני רחמנים", נעשה כמעט בלתי אפשרי לעורר אמפתיה לסבל הפלסטיני שנגרם על ידי בריונים יהודים באזורינו — כאילו שאמפתיה ואנושיות כזו יש בהן, חלילה, לבטל את האבידות הנוראות שלנו מהטרור הפלסטיני.
גידלנו דורות על הקרבה ואהבת הארץ, אך לא השארנו מקום לשיח על מוסר הלחימה, על אחריות או על המחיר המוסרי של הכוח. אנו גאים בהיותנו צבא מוסרי, אך עוצמים עיניים מול ביזה של בתים או מול גזענות המנוסחת בשפה דתית. כל ניסיון להעלות את התהיות הללו נהדף מיד כ"שמאלנות" — תווית שנתפסת כסותרת את עצם מהותה של הציונות הדתית.
הכרה בכשלים הללו אינה בגידה בבית; היא הדרך היחידה להציל את נשמתה של התנועה שלנו. אם לא נדע להודות שבאותה אידאולוגיה המצמיחה מסירות נפש יוצאת־דופן טמונים גם זרעים של אלימות ואי־אכפתיות, אנו מסתכנים באובדן המצפן המוסרי שלנו. הגיע הזמן שאלו מאיתנו שאוהבים את התנועה הזו מבפנים יציבו מולה מראה, יישירו מבט מול התוצאות הקשות של הכוח, וישיבו לנו יהדות שאינה מוכנה להקריב את אנושיותה ומוסריותה למען האדמה.
נחמה גולדמן־ברש היא ראש תוכנית "כתבוני" במת"ן; מרצה במכון פרדס ובמדרשת תורה ועבודה
______________________________________________
הממלכתיות היא ערך יהודי
קראתי בעיון רב את מאמרו של יואב רימר, והערכתי מאוד את ניסיונו לשים בצד את המחלוקת בינינו בעניין ערכה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, כדי לנתח את תופעת האלימות נגד ערבים ביו"ש. נכון שלעיתים אדם מבחוץ יכול לראות מה שאדם מבפנים אינו רואה, אבל לצערי הרב, רימר הציג הבנה לקויה של התודעה הציונית־דתית.
ראשית בעניין הממלכתיות. המקף בין הציונות ובין הדתיות אינו מבטא שילוב של שני ערכים שונים, אלא תפיסה שהציונות שלנו היא חלק מהדתיות שלנו. הדת שלנו תמיד כללה שאיפה לריבונות יהודית בארץ ישראל, והדת גם מחייבת אותנו לקיים שלטון מסודר ומוסרי, כי אחרת, איש את רעהו חיים בלעו. הממלכתיות היא ערך יהודי, ומתוך התפיסה הזאת אנחנו מצדדים בשלטון דמוקרטי וציוני, מחויבים לחוק וסדר, ומתנגדים לאלימות בכל צורה שאינה מעוגנת בחוק.
אבל בכל מדינה ישנן מחלוקות לגבי ערכים וסדרי עדיפויות. כאשר תנועת ההתנחלויות יצאה לדרך, היא דגלה בהתיישבות ביהודה ושומרון בשעה שהמדינה עדיין התלבטה מה לעשות עם האזורים שזה עתה שוחררו מכיבוש ירדני ומצרי. וכמו בכל דמוקרטיה, קבוצה אידיאולוגית שרצתה להשפיע על השיח ועל המדיניות התחילה לפעול. הם יזמו מבצעי התיישבות ללא רישיון מהמדינה, מתוך הבנה שללא מעשים אין סיכוי לשנות תפיסות ומדיניות, ובידיעה שזה עלול להיגמר בפינוי ואפילו במעצר. ואולם כלל ברזל היה שלא נוקטים שום אלימות. נותנים לכוחות לפנות אותנו, אולי כשקי תפוחי אדמה, כדי לבטא התנגדות למדיניות הממשלה. כאשר מתנחלי סבסטיה פונו שבע פעמים, הם המשיכו לתכנן את המבצע הבא תוך שהם מגבשים קהל אוהד ותומך ברחבי הארץ עד שהאישור הממשלתי המיוחל הגיע.
לאורך השנים היו עליות ומורדות בתנועת ההתיישבות, ממשלות שתמכו יותר ותמכו פחות. הלוואי שההתיישבות הפורחת שלנו הייתה מקבלת אישורים בדרך המלך, כפי שקורה היום. לצערי, לאורך כל ממשלות הליכוד, הדברים נעשו בקריצת עין. כאשר גלעד זר נרצח בשומרון, ראש הממשלה אריאל שרון ביקר בשבעה את האב, חברו הטוב משה זר, והבטיח לסייע לו להקים יישוב לזכרו של גלעד. למחרת הגיעו שני קרוונים מהמדינה לגבעה הסמוכה לבית משפחת זר בקרני־שומרון, וכך קמה חוות גלעד. ראש הממשלה יזם את נקודת ההתיישבות הזו, אבל חלפו שנים עד שהיא קיבלה אישור חוקי. לכל אורך הדרך ממשלות ישראל קרצו לכולם – לממשל האמריקני שהיא לא באמת מקימה יישוב חדש, ולתושבי השומרון שהיא רואה ביישוב הזה צורך ביטחוני ולאומי אבל נמנעת מלהכריז עליו בפומבי מתוך אילוצים.
הציונות הדתית אכן מושתתת על ערכי היהדות כולם, לא רק על ההתיישבות. נאמנות למדינה, לימוד תורה, סולידריות ואהבת עם ישראל כולו, התנדבות ונתינה – כל אלה ערכים חשובים ביותר שלאורם אנו מחנכים את ילדינו. אבל מכל הערכים הללו, רק ערך אחד היה מאוים מכיוונים רבים. לכן נדמה לעיתים שהושם דגש על התיישבות, כי שם נאלצנו להיאבק ולייצר עובדות בשטח - ודאי לא באלימות ובוודאי לא במאבק נגד הצבא - לפני שמהלך כזה או אחר יאיים להכחידנו.
גידלנו ילדים באזור קשוח, בסביבת כפרים וערים ערביים שרוב אוכלוסייתם חפצה להשמיד אותנו. זהו מיקרוקוסמוס של המדינה כולה, אי קטן של יהודים בסביבה ערבית עוינת ברחבי המזרח התיכון. הילדים שלנו לא חוו "מפגש מתמיד עם הערבי כנחות", אלא בעיקר חוו יהודים. הערבים שכן נכנסו ליישובים לעבוד, זכו לרוב ליחס מכבד ועבדו ליד שכנינו היהודים בבניית היישובים. בשנים הראשונות של ההתיישבות נרקמו קשרי חברות בין ערבים ליהודים. ברור שתמיד התקיים מתח, אבל הוא לא היה שונה מחיכוכים בין ערבים ליהודים ברחבי המדינה, חיכוך שנוכח הרבה יותר בירושלים ובגליל. מדינת ישראל נמצאת במלחמה מול ערבים מאז הקמתה ולמעשה עוד לפניה, והדבר יוצר מתחים ואתגרים בכל רחבי הארץ.
מאיפה כן צצה האלימות הגוברת מצד קיצונים יהודים נגד ערבים ביהודה ושומרון? אפשר להציע לכך הסברים שונים וזה בהחלט נושא למאמר, אבל כשמחפשים נאשמים בשורשי ההתיישבות, כדאי להאזין תחילה לאלה שהקימו את ההתיישבות ונמצאים כאן כבר עשרות שנים, עם ערכים יהודיים ואהבה רבה למדינה, וכן, עם מחויבות עמוקה לממלכתיות.
סנדרה ברא"ז היא פעילת הסברה ומייסדת עמותת "ידידים נוצרים של היישובים ביו"ש"ן
______________________________________________
תעמולת כזב
אנשי השמאל הציוני נמצאים במשבר. הם רוצים להיות חלק מהשמאל הקוסמופוליטי הבינלאומי, ולנשום את אוויר הפסגות של ה"בון־טון" העולמי. דא עקא, הם ציונים.
השמאל הבינלאומי טוען שהציונים הם אלימים ורוצחים, שרואים בערבים גזע נחות ולכן מבצעים בהם רצח עם. זוהי כמובן תכונה יהודית קדומה, שהציונים מביאים אותה אל הקצה. הם לא נשמעים לדין הבינלאומי ועושים ככל העולה על רוחם. לא יעזרו כאן שיעורים על אהבת האחר, על ערך חיי האדם, על איסור ההתאכזרות לילדים מסכנים ועל העוול הנוראי של ג'נוסייד. כדי למגר את האלימות הציונית צריך להתנגד לכוחה המחנך של הגזענות המובנית אל תוך המציאות.
כה אומרים האינטלקטואלים והנאורים בשמאל העולמי, והשמאלן הציוני נבוך וזועק: "לא, אינכם מבינים! אני לא עושה רצח עם, אני נלחם מלחמה קיומית, תבדקו את העובדות! אכן יש כאן קבוצה אלימה שמשתוללת, אך הם הרעים! אני שמאלן צדיק כמוכם!". אבל השמאל הבינלאומי לא משתכנע, ובוחר להאמין לנתוני חמאס, אונר"א ורופאים ללא גבולות, ולטעון שהציונים אכן מבצעים רצח עם.
השמאלן הציוני אומר אותו דבר. לפי נתוני הפלסטינים המסכנים, נוער הגבעות סתם מתנפל על ערבים אקראיים ומכה אותם. זה לא אנרכיסט שעושה מעשה מגונה בילד יהודי, אלא מתנחלים איומים עם רצח בעיניים שסתם נטפלו לאנרכיסט חביב באזור ח'רבת אום אל־ח'יר. אלה לא מחבלים מהכפר קוסרה, מלווים בתקשורת זרה, שהניחו אבנים וצמיגים בוערים על השבילים המקיפים את גבעת תל תלפיות והחלו לעלות לכיוונה כשהם רעולי פנים ומיידים אבנים. אלה לא פולשים מהכפר קוסרה שהתבצרו בבית נטוש וידו ממנו אבנים על יהודים. אלה מתנחלים מפלצתיים שצרים על ערבים מסכנים בביתם.
אי אפשר להתווכח עם השמאלן הבינלאומי, כי יש לו "ראיות" שהציוני שקרן בנוסף להיותו רוצח. אי אפשר להתווכח עם השמאלן הציוני, כי גם לו יש "ראיות" שהמתנחלים שקרנים בנוסף להיותם גזענים ואלימים.
כשכל הבניין ה"לוגי" בנוי על יסודות של תעמולת כזב, אין אפשרות להתווכח בצורה עניינית. התנאי הראשון לחשיבה ביקורתית הוא עובדות אמיתיות. כפי שאמר ג'ונתן סוויפט: "אין תוחלת לנסות בצורה הגיונית להניא אדם מטענה שלא הגיע אליה בצורה הגיונית".
פרופ' עמיהוד אמיר הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
______________________________________________
לנשק את רגליהם
נתחיל במה שמקובל על כולנו: אם אדם קם בבוקר ומתחשק לו סתם "להרביץ לערבי" כי זה כיף או מצווה, מקומו בבית הכלא.
וכעת לעיקר: החלוצים הללו מצילים אותנו מתוכנית סלאם פיאד ומהשאיפה להשתלט על כל שטחי C ועל ארץ ישראל בכלל. עלינו לנשק את רגליהם. הם מחרפים את נפשם בחום ובקור, בזמן שציבורים אחרים יושבים ומתענגים בבתי הקפה במרכז.
החוות והגבעות מוקמות על שטחים ריקים, בניגוד לחלוצי מפא"י בשנות קום המדינה שנישלו, גירשו והרגו ערבים בהמוניהם, כדי למנוע ממחבלי חמאס ואבו־מאזן לחנוק את ארץ ישראל ולאיים על כפר־סבא, רעננה ותל־אביב.
רוב המקרים המתוארים כ"אלימות מתנחלים" מבוימים. ערבים שורפים, זורקים בקבוקי תבערה ומרעילים עיזים, ואזי נדרשת תגובה הולמת של החלוצים (מה לעשות? הצבא חסר אונים) כדי לשמור על ארץ ישראל. ערוצי התבהלה משדרים לעולם רק את תגובת המתנחלים ולא את הרקע הקודם לה. גם הרמטכ"ל אייל זמיר הודה לאורית סטרוק על הקמת החוות, המסייעת רבות לצה"ל.
ולסיום, האם בביטאון של קיבוצי השומר הצעיר ירשו לי להשחיל מאמר ולהטיף מתוך "חמלה אוהבת" ככותב מבחוץ?
יהודה כהן הוא פסיכותרפיסט
עוד כתבות בנושא
