כדי לתקן את האלימות ביו"ש צריך להבין את השורשים שלה

כידוע, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, אך לאחר שכבה הנר, גם סנדלר מומחה יתקשה לתקן זוג נעליים בחשכה. כדי לתקן דבר־מה, צריך לראות את הפגם. אלא שלכל אדם, ולכל קבוצה אנושית, נקודות עיוורון. כשם שהעין איננה יכולה לראות את עצמה ללא מראה, גם בני אדם מתקשים לזהות את משגיהם היסודיים והם זקוקים לעינו הטובה של אחר, לעיתים גם למידה של תוכחה. "אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה", קבעו חכמינו (בראשית רבה נד, ג), ונראה שההפך נכון לא פחות: תוכחה שאין עימה אהבה אינה תוכחה יעילה וראויה.

הדברים הללו נכונים גם כאשר אנו עוסקים בסוגיית האלימות היהודית בגבעות יהודה ושומרון. המפתח למיגור האלימות הזו נמצא בידי המתיישבים; הם שמכירים את המציאות בשטח, ומקרבם מגיעים הפורעים. אלא שהם לא יוכלו למצוא לבדם את חור המנעול. גם כאשר הימין המתנחלי מכיר בקיומה של האלימות הזו ובהיותה בעיה חמורה, הוא עיוור לחלק מהתשתיות שמקיימות אותה. ההתגייסות הסרוגה לגינוי האלימות מבורכת והכרחית, אבל ללא נקודת מבט חיצונית אין בה די.

אכן, פעמים רבות מדי הביקורת משמאל על הנעשה ביהודה ושומרון חסרה מידה של עין טובה. "אלימות מתנחלים" היא הזדמנות פז להתהדר בצדקת הדרך, וממילא קל יותר להטיף למשוכנעים מאשר לשקול מילים על מנת להגיע ללבבות מתנגדים. המאבק ב"טרור היהודי" הופך לסעיף־משנה של המאבק בהתנחלויות, וכך הקשב של מי שאינם חלק מהשמאל המובהק הולך לאיבוד.

הדברים שלהלן הם תובנות של איש שמאל ציוני בנוגע לקשר ההדוק בין דמותה הנוכחית של הציונות הדתית ובין האלימות המשתוללת בגבעות השומרון. הם מוגשים כתוכחה אוהבת, מתוך בחירה להניח בצד לעת עתה את המחלוקת הפוליטית והמדינית, ולהציע לאנשי ימין "נר" שלאורו יוכלו להמשיך במלאכת התיקון. השתדלתי להניח בצד את עמדתי האישית בנוגע למוסריות או לתוחלת של ישיבה יהודית בנקודה כזו או אחרת; על השאלות שאציג להלן ניתן ככל הנראה לענות תשובה מספקת מבלי לסגת מפיסת אדמה אחת.

ממלכתיות מקודשת

הדיון בהתמודדות עם האלימות בגבעות נסוב בעיקר סביב משולש של חינוך, רווחה ואכיפה. מערכת החינוך נדרשת לפתח בקרב הנוער הבחנה בין טוב ורע; מערכות הרווחה אמורות לתת מענה למצוקות משפחתיות ואישיות, שמהוות גורמי רקע ליציאה של נערים אל הגבעות; ולבסוף, המשטרה והצבא אמורים למנוע פעילות בלתי־חוקית, להרחיק פרובוקטורים מהשטח ולהביא לענישה של פורעים ופושעים. פתרונות אלו, ובעיקר האכיפה, הכרחיים ופשוטים כאחד. ככל שאינם מיושמים, הסיבות הן שילוב של אוזלת יד וחוסר מוטיבציה.

ואולם למען האמת, שלושת הרכיבים האלו נוגעים רק בפני השטח. בכל ציבור יש נערים שאינם מוצאים את עצמם במסגרות החינוך המסודרות, וישנה מצוקה נפשית, כלכלית או משפחתית שמחייבת טיפול רווחתי. בכל ציבור יש תופעות שוליים כעורות. אבל מה שמתרחש בגבעות הוא ייחודי, וכדי לטפל בו יש להצביע על הגורמים הייחודיים שמאחוריו.

את האלימות היהודית ביהודה ושומרון מתדלקות שלוש מגמות מרכזיות, שנשענות על המבנה היסודי של מפעל ההתנחלויות ושל המגזר הציוני דתי־בכללותו: זלזול במדינה, דגש לא מאוזן בנוגע ליישוב הארץ, וגזענות. לא אידאולוגיה היא שמייצרת את המגמות הללו (אם כי במקרים רבים היא בהחלט מלבה אותן), אלא מציאות החיים העובדתית ביו"ש. לכן, מי שמבקש למגר את האלימות היהודית חייב לספק תשובות רציניות ואף פעולות דרמטיות. על אחת כמה וכמה מי שמבקש למגר את האלימות אך לשמר את מפעל ההתנחלויות.

הציונות הדתית, על כל אגפיה כמעט, הניפה תמיד את דגל הממלכתיות, אך מעל הכבוד המופגן כלפי סמלי המדינה מרחף לעיתים ספק מסוים. בדומה לחרדים ובהשפעת החרד"ל, חלקים בולטים בציבור הדתי־לאומי מתייחסים למדינה כאילו הייתה פריץ מושחת, כזה שראוי להפעיל עליו תחבולות על מנת לקדם את טובת היהודים. מי שמפגינים מסירות נפש עילאית במשימות הביטחון, מביעים הערצה גלויה כלפי מי שפועלים בשולי החוק למען יישוב הארץ. הקמת נקודת יישוב ללא היתר נחשבת פעולה חלוצית, והכשרה בדיעבד של מאחז שהוקם באופן בלתי חוקי נחגגת – גם אם לאורך הדרך פעלו המיישבים ותומכיהם באלימות כנגד ניסיונות של המדינה לאכוף את החוק. המסר ברור: פעולה בלתי חוקית עשויה להשתלם ולזַכות את מבצעיה בהערכה. התנגדות אלימה המופנית כלפי חיילים ושוטרים אינה בהכרח קו אדום. זה איננו מדרון חלקלק אלא תהום פעורה. התוצאה היא שבחלק מהגבעות, הצבא נתפס כגורם שמאל עוין, וציונות – גם זו של חלק מהחוות למשל – הפכה למילת גנאי.

ייתכן שפועל כאן יסוד תיאולוגי עמוק. בראייה ציונית־דתית רווחת, מדינת ישראל היא "יסוד כיסא ד' בעולם". אלא שבמידה רבה היא כזו רק כשהיא "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית". ב"מדינה רגילה" ייתכן שיש תועלת נקודתית, אבל ערך פנימי אין בה (אורות ישראל, ז). משכך, סביר שמותר לעבור על חוקיה כאשר אותם חוקים פוגעים בהגשמת ערכים ובקיום מצוות כמו יישוב הארץ – באותה מידה שסביר ללמד תורה בסתר כשהחוק הרומי אוסר זאת. הממלכתיות הציונית־דתית אינה אפוא ממלכתיות אזרחית מודרנית, "רפובליקנית", אלא "ממלכתיות מקודשת", וככזו היא גם מותנית. ובמציאות הריאלית היא מותנית בסוג מסוים של פוליטיקה.

ככל שחיוב המדינה נגזר בתודעה הציונית־דתית מערכה הדתי, הרי שחשיבותה של מדינת ישראל הארצית מוטלת בספק. בניגוד למדינה אידיאלית, דמוקרטיה מודרנית עשויה לשרת מטרות נוספות מלבד "שיהיה ה' אחד ושמו אחד", האמור להיות כל חפצה של מדינת ישראל לשיטת הראי"ה (שם). מבלי להיכנס לשאלת גבולות הציות במשטר דמוקרטי, ברור שמצב כזה מעודד את קיומם של פורעי חוק ברשות התורה ובשם מצוותיה. עבריינות שנובעת מזלזול מוצהר בחוקי המדינה היא כאמור אחד מיסודות האלימות היהודית ברחבי יהודה ושומרון.

מיגור האלימות מחייב בהקשר זה הסתייגות נחרצת מכל סוג של פעולה בלתי חוקית או "אפורה" – גם בשם ערך ההתיישבות, וגם כאשר הפעולה אינה כרוכה בעוול בוטה כמו התופעות המתעצמות בתקופה האחרונה. וכמובן נדרש גם תיקון חינוכי. על מערכות החינוך הדתיות להעמיק ולהעשיר את החינוך לערכים "אזרחיים", ובהם התובנה בדבר חשיבותה של מדינת ישראל הריאלית בעבור העם היהודי ובעבור כל אחד מאזרחיה, גם מעבר לנימוקים האמוניים. ומעל הכול – הכרחי לשוב אל חינוך ציוני בסיסי, אל ערכה של מדינה יהודית ואל המהפכה האדירה שהתרחשה בתש"ח: ריבונות יהודית שמשנה מן היסוד את תנאי הקיום היהודיים והופכת את מי שפועל מחוץ למסגרת המדינה וכנגדה, גם אם בתודעתו הוא פועל כנגד "אויב", למי שמוציא את עצמו מן הכלל וכופר בעיקר.

ההיגיון המסדר של המגזר

האמור לעיל בדבר היחס למדינה מתבטא בדרך מחרידה דווקא בגבעות, בין השאר בשל היחס הציוני־דתי ליישוב הארץ. לא הציונות הדתית היא שקבעה ש"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה". אבל היא חידשה בכך שלא רק ראתה בהתיישבות מצוות עשה, אלא גם התארגנה סביב הוצאתה לפועל באופן טוטאלי, המתעלה על כל ביטוי דתי אחר של המגזר.

אכן, התיישבות אינה הערך היחיד בסל הציוני־־דתי. לימוד תורה תופס כמובן מקום מרכזי בחייהם של ציונים־דתיים רבים, ומהפכת לימוד התורה לנשים ובשורת הפמיניזם הדתי מובלות על ידי המגזר. שיעור הדתיים־לאומיים שעוסקים בחינוך וברווחה גבוה ביותר, והדבר מעיד על סולם ערכים בריא. הסרוגים תורמים לצדקה ומתנדבים בהיקפים אדירים, ושיעורם בין תורמי הכליות חסר תקדים. וכמובן, מסירות הנפש יוצאת הדופן של בוגרי החינוך הציוני־דתי במשימות הביטחון כבר הוזכרה לעיל (אם כי יש להודות שביטחון המדינה והמשך מפעל ההתנחלויות הן שתי מטרות המשמשות בפועל בערבוביה). ועם כל זאת, אין ספק איזהו הקודקוד העליון במשולש המוכר של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, אם לא להלכה, לכל הפחות למעשה. והמישור המעשי חשוב כאן במיוחד.

"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם", קבע ספר משלי. אבל גם, כפי שהעיר מנהיג הפועלים הציוני יצחק בן אהרן, "באין הגשמה יפרע חזון". מסירות, מתן צדקה וגמילות חסד הן מידות אישיות מבורכות. אבל לערכים המוגשמים באופן חברתי ומבני רחב יש עוצמה מיוחדת. ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון היא גולת הכותרת של הציונות הדתית. זהו מפעל רחב, שמגלם את ההיגיון המסדר של המגזר מבחינה דתית, חינוכית, פוליטית וציבורית (באילו הישגים מתגאים פוליטיקאים מגזריים? לאילו הפגנות יוצאים אוטובוסים מהישיבות?). במידה רבה, ההתנחלויות הן צורת החיים של הציונות הדתית, לפחות במידה שהקיבוצים והמושבים היו צורת החיים של חלוצי הציונות העובדת, או שהעיר המודרנית היא צורת החיים של המערב המתועש.

גם אם בבני עקיבא יועברו לא פחות פעולות על אהבת ישראל מאשר על התיישבות; גם אם ראש הישיבה מקדיש הרבה יותר משיעוריו לגמרא ולהלכה מאשר ליהודה ושומרון – לנוער ברור שפסגת שאיפותיהם כציונים־דתיים אמורה להיות יישוב כל רגב מאדמת ארץ ישראל, ובעיקר כל גבעה ביהודה ובשומרון. חוסר האיזון הערכי הזה לא יכול שלא להוליד עיוותים. כשנושא מסוים הוא עד כדי כך חשוב, הנוער באופן טבעי יבקש לקחת אותו לקצה.

מיגור האלימות מחייב בהקשר זה גיוון ואיזון מחודש של עולמה הערכי של הציונות הדתית. לא רק ברמת עלון השבת, תוכנית ההדרכה, הקמפיין הציבורי או פסיקת ההלכה, אלא כסוציולוגיה. צעדים לעבר "תורה ישראלית" או "הלכה ישראלית" עשויים להתברר כחלק מהמענה, אבל העיקר צריך להיות ביצירת צורות חיים מקיפות לא פחות מאשר ההתיישבות, כאלה שמהוות הגשמה של ערכים ציוניים־דתיים נוספים. יש לסמן יעדים ולברוא את הכלים החדשים, גם אם אלו עתידים להצטרף להתיישבות ולא להחליפה. בכוחם של אפיקי הגשמה מלהיבים להוות אבן שואבת בעבור חלק מאנרגיית המרד שמניעה את האלימות. קיומו של עולם הגשמה עשיר ומאוזן יותר, יאפשר לנתב את הרוח הסוערת לאפיקים קונסטרוקטיביים.

הערבי נתפס כנחות

הרגל השלישית של האלימות היהודית היא כאמור הגזענות. ביהדות, כדת וכתרבות, יש אלמנטים גזעניים כמו בכל תרבות עתיקה אחרת. ואולם יש בה, אולי יותר מאשר במרבית התרבויות והדתות, גם את ההפך מגזענות: מחויבות יסודית להכרה שכל אדם נברא בצלם א־לוהים, ומסורת ארוכה של שותפות במאבקים לשוויון. לגזענות יהודית בת זמננו יש בתי מדרש מובהקים, חלקם שוליים ואחרים מקובלים יותר, אבל רוב רובם של הציונים הדתיים אינם גזענים. ממילא, מנהיגי הציבור, המחנכים והרבנים המקדמים גזענות באופן מובהק אינם הנושא כאן. המציאות המרחבית של החיים ביהודה ושומרון היא הנושא; והיא מחנכת לגזענות בעוצמה רבה יותר מכל דרשה של רב גזען.

ההיבט הביטחוני ודאי משחק תפקיד. היהודי נדרש להיזהר מהערבי, ובצדק. רבים בהם מבקשים רעתו. כמעט כל מתנחל מכיר מקרוב נרצחים וחללים. למרות הסימפטיה של חלקים מהעולם "הנאור", הטרור הערבי לא מקדם אחוות עמים. ועדיין לא זה לב העניין. החיים היהודיים ביהודה ובשומרון מזמנים מפגש מתמיד עם הערבי כנחות בהשוואה ליהודי, ובמידה לא מבוטלת כתוצאה של ההתיישבות היהודית באזור. הערבי עני בהרבה, אפשרויות התעסוקה וההשכלה שלו מצומצמות ותלויות בריבון היהודי, חופש התנועה שלו מוגבל, ורכושו פעמים רבות הפקר – בין אם לצרכים ביטחוניים ממשיים ובין אם כתוצאה מהאלימות היהודית הגואה. סמכות החקיקה והאפשרות להפעיל אלימות באופן חוקי אינן מצויות בידיו. ואולי מעל הכול – שאיפותיו הלאומיות מדוכאות. בהקשר הזה, עמדתו של היהודי בנוגע ל"אותנטיות" של הלאומיות הפלסטינית איננה משנה. הערבי הפלסטיני מנוע מלממש את לאומיותו במדינה ריבונית מכיוון שהיהודי נמצא שם.

גם אם הישיבה היהודית בכל השטח היא צודקת ומוסרית מבחינה עקרונית; גם אם מצבם העגום של הפלסטינים הוא תוצאת בחירותיהם הרעות; גם אם כל הגבלה המוטלת על הערבים וכל פגיעה ברכוש או בנפש הן הכרח בל יגונה של צורך ביטחוני – המציאות הזו מהדהדת מסר ברור, יומיומי ופשוט: הערבי שווה פחות. הגזענות שמחנכת את הנוער היא לא אידאולוגיה של עליונות יהודית, היא מציאות של עליונות יהודית, מה גם שסביב מוקדי האלימות היהודית ניתן לרוב למצוא גם גזענים אידאולוגיים, ממשיכיו של מאיר כהנא.

כדי למגר את האלימות היהודית צריך להתנגד בפועל לכוחה המחנך של הגזענות המובנית אל תוך המציאות. יש כאן רכיב קריטי של הצבת החינוך לשוויון ערכו של כל אדם בלב מפעל החינוך הממלכתי־דתי, אבל אין די בכך. אנשי ההתיישבות צריכים להיות ראשונים בקריאה להטבת תנאי החיים החומריים ולצמצום ההגבלות על האוכלוסייה הפלסטינית. עליהם לנצל את כוחם כדי לסייע לפיתוח הכלכלה הפלסטינית, ולמציאת פתרונות לשמירת ביטחון המתיישבים תוך מינימום של פגיעה במרקם החיים הערבי. עליהם ליזום מרחבים למפגש אנושי, פשוט ומעמיק בין יהודים ופלסטינים, על אף הקושי וגם אם הפלסטינים לא בהכרח ייענו, בטח לא בהתחלה. עצם העיסוק בנושאים האלו יהווה משקל נגד לגזענות. וככל שלפעולות השונות תהיה השפעה על המציאות, יצטמצם הפער המובנה ממילא בין יהודים לערבים בשטח, המסר של עליונות יהודית יועם, וזרם החמצן שהגזענות מס]קת לאלימות היהודית ייחלש.

להחזיק את הנר

אני איש שמאל. נולדתי בתל־אביב ואני חי בה כיום (אם כי חייתי כמה וכמה שנים מחוצה לה). בארון הבגדים שלי חולצת תנועה כחולה עם שרוך אדום. בכיתי בכיכר רבין, הפגנתי בקפלן. מזה למעלה מעשור חיי כרוכים בציונות הדתית. יש לי חברים מתנחלים, בהם כאלה שאני גאה לראות בהם מוריי. בשנים האחרונות אני עובד בעיקר לצד אנשי הציונות הדתית. לפחות מאז 2009 אני עוקב בדאגה אחר האלימות היהודית, ומשתדל ללמוד את המגמות שמתדלקות אותה. האמור לעיל הוא במידה רבה סיכום של תובנותיי. לאחרונה אמרה לי חברה טובה שרוב חייה הבוגרים התגוררה בהתנחלות, שצדקתי בדאגתי. הגל העכור של האלימות היהודית מאיים על כל חלקה טובה בהתיישבות היקרה לה. הכאב שלה, ושל חברים רבים נוספים, הוא המניע למאמר הזה.

כמי שהתחנך על ברכי החשיבה הביקורתית, מצאתי שנקודת המבט של חברי הדתיים מאפשרת לי לא פעם לבחון מחדש את האמיתות שלי. הפעם השתדלתי להחזיר טובה תחת טובה. ה"השהיה" של הוויכוח האידאולוגי איננה פשוטה. מתוך ההיגיון הטבעי לי ולסביבתי, המסקנה המתבקשת של המאמר הזה היא שההתנחלות והאלימות חד הן. אבל ההיכרות שלי עם מתנחלים רבים, והאמון והאהבה שאני רוחש להם, אינם מאפשרים לי להסתפק במסקנה הזו. חבריי המתנחלים מביטים באלימות בזעם ובאימה. חלקם מקדישים עצמם למאבק בה במסירות ראויה להערצה. כל שאני יכול לעשות עבורם הוא לנסות ולהאיר נקודות עיוורון. להחזיק את הנר שלאורו אפשר, אולי, עוד לתקן.