מאמרו של יואב רימר מזמין לחשיבה על מקומה של משנת הציונות הדתית ביחס לפעילות האלימה של אנשי גבעות המתבצעת במקומות לא מועטים ביו"ש. האם צמח כאן משהו חדש, או שיש לו שורשים עמוקים יותר? לא אתפלמס עם המאמר, שהוא חשוב בעיניי אם כי לא לגמרי מדויק, אך אני רואה בו אתגר חשוב לבדיקה עצמית. אציין רק שאמנם המפלגה הקרויה ציונות דתית רואה את ההתנחלויות כמפעל הדגל, אבל אפילו בני הדור השני והשלישי מתיישבים ברחבי הארץ ובפריפריה (וגם בזה מאשימים אותם...), ועכשיו נוהרים גם לצפון. הם משוקעים במפעלי חסד בכל התחומים, וכמובן גם בביטחון, כפי שצוין.
הציונות הדתית שעליה גדלתי הייתה ממלכתית מאוד. באופן טבעי, כמו רבים מחבריי התחברתי לחזון ארץ ישראל השלמה מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק. תנועת ההתיישבות בשומרון נתפסה בעיניי כהמשך ישיר לחלוציות ולהתיישבות בארץ. בימי הבראשית שלה, העלייה לשומרון קיבלה רוח גבית גם מההתיישבות החילונית, כמו מאנשי חוג עין ורד.
קשה להתעלם מהעובדה שבעליות חוזרות ונשנות בניגוד לעמדת המדינה יש שמץ של אנרכיה, אבל הבה נזכור: לפני למעלה משלושים שנה חל איסור חוקי על מפגשים עם אש"ף. רון פונדק ויאיר הירשפלד עברו על החוק ורקמו עם נציגיו של ערפאת את הסכמי אוסלו. בכאב עצום ובכעס ראינו כיצד השמאל שוכח את קדושת החוק ומאמץ בחום את ההסכמים שנולדו בחטא. מבחינתם זו הייתה התנגדות לא אלימה למדיניות ממשלתית, כדי לשנות תפיסות ומדיניות. פעילותם התקבלה בברכה בתקשורת ובקרב ציבור רחב, ולצערנו היא משפיעה עד היום. מי שבא בטענות על הקמת יישובים שמקדימה החלטות ממשלה, ראוי שיזכור זאת.
הכי מעניין
בזמננו הייתה הקפדה ברורה מאוד על הגבולות: ללא אלימות, ללא פגיעה בחיילי צה"ל, וגם ללא פגיעה בערבים כפרטים. המצב הנוכחי, לאחר אלפי פיגועים ולאחר טבח 7 באוקטובר, שונה מאוד.
בתגובות רבות שאני רואה ברשת, גם אם אנשים מדברים נגד אלימות – בפועל הם מכחישים אותה (וזאת למרות פרסומי "חדשות הגבעות", שבהם מחוללי האלימות מתגאים בהצתות ובהריסות) או מגוננים על הנוקטים בה בשלל תירוצים – המציאות בשטח, העוינות והפיגועים מצד הערבים, אוזלת יד של הצבא. אך גם אם אפשר להבין את המניעים לשימוש באלימות, חובה עלינו להפנים באופן חד־משמעי שהשימוש באלימות הוא נחלתן הבלעדית של שתי זרועות המדינה: צבא ומשטרה. בשום אופן לא של הפרט.
נקודה נוספת וחשובה שיש לתת עליה את הדעת היא שמסתובבים בתוכנו רעולי פנים. במחאה לגיטימית, גם אם יש בה פריצת גבולות, המוחים מוכנים לשאת באחריות. מי שמסתובב רעול פנים מכריז על עצמו שהוא פושע. כנופיות של רעולי פנים מטילות חיתתן לא רק על ערבים אלא גם על עיתונאים, על אנשי "נוכחות מגינה" ואף על חיילים. מקומם לראות בינינו כאלה הקוראים להם קדושים ומתמוגגים ממסירות הנפש שלהם.
"כיבוש, גירוש, התיישבות" זו סיסמה שנשמעת ומקבלת גיבוי גם מוותיקי ההתיישבות. גם אם זו סיסמה לגיטימית לרוץ איתה לבחירות, היא לחלוטין אינה לגיטימית להחלטת יחידים או אפילו ציבור. זה נושא להחלטת ממשלה, ורצוי בגיבוי ציבורי רחב.
המאמר של רימר חידד בעיני את העמימות של מושג הממלכתיות בציבור הדתי־לאומי. נאבקתי בעמימות הזו במישור אחר לחלוטין, של הקמת מוסדות חינוך תורניים יותר יותר, שמתחרים בחינוך הממלכתי־דתי. התחושה היא שלא מספיק ברור מהי ממלכתיות, מה הם מחיריה, מה אנחנו דורשים מאחרים בשמה (למשל חוק נישואין וגירושין, להימנע מאיומי סרבנות, לשרת באזור יו"ש גם כשמתנגדים להתיישבות בו, ועוד), ועל מה אנחנו מוותרים.
גם היחס לערבים – בין אם אזרחי ישראל ובין אם כאלה שחיים ביו"ש תחת שליטתנו – איננו מבורר דיו. כל זה קשור לחינוך, אך גם למחנכים העניין לא מספיק ברור. קשה לקרוא את דבריו של רימר על גזענות, אך נודה ביושר שאין תיווך מספק בין טקסטים שרואים את אומות העולם כנחותות, ובין ההתנהגות הנדרשת במציאות.
במשך שנים רבות שבהן הציונות הדתית ככלל והמתנחלים בפרט היו יעד להשמצה, זלזול, עוינות וטרף לתקשורת חד־ממדית, התרגלנו להתבצרות, התגוננות וחוסר אמון בביקורת חיצונית. מכאן חוסר הרצון המובן להשתתף במה שנראה כקמפיין "אלימות המתנחלים". שנים אלה גם השכיחו מאיתנו את הצורך בבדיקה עצמית, את היכולת לראות שגם בצד השני יש אהבת הארץ וויתורים בשם הממלכתיות.
הדברים הללו הם קריאה לציבור הבוגר בהתיישבות, לחרוג מהמקום של "ילדי כאפות", להבין שאנחנו המבוגר האחראי, להציב גבולות ברורים וחדים, להבין שנס קיומה של המדינה – הנס האחד שאין שני לו – מאוים על ידי כוחות אנרכיסטיים של פירוק וכאוס, ושנדרש בתוכנו בירור עמוק של הגבולות ושל אחריותנו לפריצתם.
שרה אליאש היא מראשוני היישוב קדומים; לשעבר ראש אולפנת להב"ה
עוד כתבות בנושא
