קל להישאב לרעש שעוררה השבוע פרשת הפרמדיקית והבני"שים בגבעתי, ולחזור שוב לוויכוח הלעוס על גבולות פקודת השילוב הראוי ומעמד החיילים הדתיים. אבל נדמה שבשלל הצעקות, הגינויים והפוסטים הזועמים, הדיון הציבורי פספס את העיקר.
הסוגיה האמיתית אינה השאלה אם תלמידי ההסדר צדקו כשסירבו לעלות לנמ"ר, וגם לא שאלת שילוב הנשים בלחימה. הבעיה המרכזית, השורשית והמדאיגה היא האמון.
נניח על השולחן שתי עובדות יסוד שאיש לא ישנה בטווח הנראה לעין. ראשית, צה"ל ימשיך להחזיק את מסלול ההסדר. המסלול הזה רק הולך וגדל, ומספק לצבא לוחמים איכותיים, חדורי מטרה, לטווח של עשורים קדימה. במקביל, צה"ל ימשיך לשלב בתפקידי הלחימה נשים, שעושות את תפקידן באומץ רב שראוי לכל הערכה.
הכי מעניין
חשוב לזכור: שני צדדי האירוע – הן חיילי ההסדר, הן הלוחמות – מלאים במוטיבציה אמיתית וברצון כן לתרום למדינה ולביטחונה. ההתנגשות החזיתית כלל לא מתרחשת ביניהם.
אפשר לא לאהוב את מסלול ההסדר המקוצר, ואפשר לבקר את עצימת העיניים בצה"ל מול הבעיות שיוצר שילוב הלוחמות - ולא רק לבני"שים, וגם לא רק לחיילים דתיים רגילים, שאף אחד לא מדבר עליהם משום מה. אבל בשורה התחתונה, זו המציאות, ושני הצדדים כאן כדי להישאר.
האחריות ליכולת לקיים את שני האירועים הללו זה לצד זה, בלי שיתנגשו, מוטלת באופן בלעדי על הפיקוד הצה"לי – החל במפקד הזוטר בשטח ועד לפורום מטכ"ל. הבסיס היחיד שמאפשר את השילוב המורכב הזה הוא אמון מוחלט בין צה"ל לחיילי ההסדר ולראשי הישיבות. הם מגיעים לכל דיון עם המון רצון טוב ובשאיפה להתגמש היכן שאפשר, אך מגלים שוב ושוב שמה שמובטח להם מופר ברגע האמת בשטח. לא מדובר על מקרי קצה או על מצבי חירום מבצעיים, אלא על התנהלות יומיומית.
נניח לרגע בצד את שאלת סירוב הפקודה בעלייה לנגמ"ש, ונתעלם אפילו מהענישה החמורה והלא מידתית שספק מה התוחלת שלה. האירוע האמיתי, שהניח את התשתית לפיצוץ, התרחש בכלל קודם לכן. בעקבות שאילתה שהגיש השבוע כתבנו הצבאי ישי אלמקייס־אלרם, נאלץ צה"ל להודות שבתחילת חודש אוגוסט אותו מפקד פלוגה בדיוק שלח את חיילי המחלקה לתרגיל בשבת ללא כל צורך מבצעי. כדי לגרום להם לעשות זאת הוא פשוט שיקר להם וטען שקיבל לכך אישור מרב החטיבה.
ומה עשו בצה"ל כשהתברר שמפקד ניצל את האמון העיוור שנתנו בו חייליו ושלח אותם לחלל שבת תוך כדי שקר במצח נחושה? לפי תגובת דובר צה"ל, "האירוע תוחקר ובוצע שיח פיקודי בגדוד, שמתוכו הופקו והוטמעו לקחים". במכבסת המילים הצה"לית, זו הדרך לומר "אופס, טעות, לא נורא". שם נוצרה התשתית לבעיה.
לא מדובר רק במפקד הפלוגה ששיקר לחייליו והמשיך בשגרת יומו כאילו לא אירע דבר. זו מערכת שלמה שמתייחסת לשקר ולהפרת האמון כאל זוטות שאפשר לפתור ב"שיח פיקודי".
שובו לסיפור הפרמדיקית. נניח שהבני"שים טעו בשיקול הדעת ושגו כשסירבו פקודה. איך הם, משפחותיהם, ראשי הישיבות שלהם והציבור שהם באים ממנו אמורים להרגיש? כשהם טועים בשיקול הדעת מעיפים את כולם לכלא, אך כשהמפקד שולח אותם לחלל שבת, מפר את פקודות צה"ל ומשקר להם ביודעין – צה"ל מכיל ומטייח.
איזה אמון יכול להתקיים במציאות כזו? כיצד תדע האם העברייה, שומרת המצוות, שהיא מפקידה את גורל בניה בידי מפקדים שראויים לכך - מפקדים שיכבדו את אורח חייהם ולא ירמו אותם?
אם צה"ל לא יציב את האמון כנר לרגליו בהתנהלות מול הבני"שים, המצב רק יחמיר. כל זה עוד לפני שהזכרנו את ההשפעות ההרסניות של שבירת האמון על יכולת צה"ל להגיע להסכמות מול המגזר החרדי. אם כך נוהג צה"ל במי שמתאמץ להתייצב מתחת לאלונקה, איזה מסר הוא משדר למי שעדיין עומדים מנגד?
עוד כתבות בנושא
