השבוע התבשרנו שהבחורים הטובים שכבר פגשנו בשני סרטים מצחיקים, מרגשים ונוקבים עומדים לחזור למסך הגדול לסיבוב מספר 3. שוב נצפה בברוך הרווק המזדקן שסוף־סוף מצא לעצמו אישה טובה. נפגוש את האישה הטובה עצמה, כלומר את רות. מלכי, השדכנית הבלתי נלאית, תחזור גם היא אלינו, ואיתה מוטי ונחמי, הזוג הבין־תרבותי, אשכנזי וספרדייה רחמנא ליצלן.
עקבתי אחרי החבורה הזו בשני הסרטים הקודמים. לא נשמתי כשנראה שהאהבה לא מנצחת, וכעסתי כשהגזענות וההתנשאות ביקשו להכתיב גורלות. וכן, גם מחלתי על הגלישה לשטחיות או על קפיצות בעלילה. אני לא צופה בהרבה סרטים, המסננת שלי בעניין הזה צפופה והחורים בה קטנים. אבל ל"בחורים טובים 3" הייתי הולכת. כלומר, אם היה עולה לאקרנים בימי טרום המלחמה.
| צילום: איור: תשורה לוי
לפני ארבע שנים, כשהסרט הראשון עלה למסכים, הוא היה אחד מעשרת הסרטים הנצפים באותה השנה. הסרט השלים את הסדרות "שטיסל" ו"שבאבניקים", ששיחקו בהן מיטב השחקנים הישראלים ושהביאו לראשונה אל בתי ישראל סיפורים מתוך חיי הציבור החרדי, ממקום מכבד וגם אמין. אז זו הייתה חתיכת בשורה. וואלה, אפשר להציץ לתוך העולם הזה ולפגוש סיפור אנושי. אבל הפעם, הפעם אני לא בטוחה שאלך. כבר לא כל כך מתחשק לי לצפות בסרט שעוסק באתגרי החברה הזאת. איבדתי עניין.
הכי מעניין
ימי סליחות עכשיו. לפני כמה שנים קפצתי עם בעלי לבית הכנסת יחווה דעת של הרב עובדיה יוסף בשכונת הר נוף. הרב עובדיה כבר לא היה בבית הכנסת, אבל בני משפחתו התפללו שם והתחושה הייתה של הכנסת אורחים נעימה. המתפללים חבשו מגוון כיפות, לא רק אנחנו החלטנו להגיע לשם באותו לילה של עשרת ימי תשובה. הסליחות נאמרו בנחת, בלי למהר, פיוט אחרי פיוט, מנגינה אחרי מנגינה. יצאנו משם בתחושה שעברנו משהו בדרך ליום כיפור. בכלל לא חשבנו אז על מגזרים. העובדה שהרגע התארחנו בבית כנסת חרדי אפילו לא עברה לנו בראש. עד לפני לא הרבה שנים, נערים ובחורים היו קופצים פה ושם לטישים חסידיים, כדי לחוות דרך אחרת של עבודת השם. פעם היה אפילו קטע, ללמוד קצת בישיבות חרדיות. מי שאהב גמרא הלך לתפוס כמה ימים של לימוד בבתי מדרש. הייתה הערכה גדולה לעולם הגמ"חים המפותח מאוד של חברת החסד הזו ולהסתפקות במועט.
כמי שנולדה בבני־ברק וההורים שלה עברו לעיר אחרת כי בני־ברק התחרדה, מעולם לא הסתכלתי על החרדים במבט רומנטי. לא הבנתי למה הם לא משרתים בצה"ל ומדוע הם מאפשרים לעסקנים לנהל אותם. אבל לצד העין הביקורתית תמיד הייתה גם הערכה, כי לכל חברה יש לאן להתקדם.
היו לה, לחברה החרדית, היתרונות שלה, ובעיקר הייתה תחושת קרבה כי כולנו חלקים שונים של הדבר האדיר הזה שנקרא עם ישראל. אבל זה נשבר. אני חושבת שראשיתו של הסדק בקורונה. בסטנדרטים האחרים שהחברה הזאת החילה על עצמה. סופו במלחמה. לפני החופשה המשפחתית בצפון שהתקיימה ב"בין הזמנים", דיברתי עם הילדים על המפגש עם הציבור החרדי, על הסובלנות הנדרשת וגם על השפה הנקייה. כן, עד לשם הגענו. מהערכה ותחושת אחווה, לכעס שמוביל לחשדנות ואיבה. זה מקום קשה. אנחנו אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, המילואמיניקים, הלוחמים הסדירים ובני משפחותיהם, כבר חיים על אדי חמצן, והחברה הזאת לא נכנסת תחת האלונקה. מתוך בית המדרש הממוזג והנוח היא משדרת התנשאות, תחושת קורבנות ואדישות. זה מפוצץ, במיוחד כשההתנהגות הזאת מגיעה ממי ששם השם והתורה בפיו. אנחנו זועמים ופגועים ועצובים, אבל יש כאן משהו עמוק מזה.
השבוע התחיל גיוס צעירים חרדים. צה"ל מדווח על עלייה בגיוס בכלל ועליה בשירות הקרבי בפרט, וזה דבר יפה ומעורר תקווה. האם אלה הסנקציות שפועלות או שהמוטיבציה מגיעה מאכפתיות ורוח לאומית - כרגע אין לדעת, אבל משהו כנראה מתחיל לקרות. כן, אני יודעת שאנחנו בימי בחירות, אבל אני רוצה לנקות רגע את עניין המפלגות, מי מבטיח שיגייס, מי יוותר להם, והאם דגל הגיוס בכלל שווה משהו. אני רוצה להסתכל על אזור אחר, על הלב.
בבית הכנסת שלנו, כמו בבתי תפילה אשכנזיים אחרים, מוסיפים בימים הנוראים תחינה מיוחדת ובה מבקשים מהקדוש ברוך הוא שירחם עלינו, יכבוש כעסו וימנע מאיתנו מלחמה ומחלה ורעב ועוד מרעין בישין. התחינה הזאת מסתיימת בבקשה למניעת שנאת חינם. כן, אנחנו פונים אליו שיעזור לנו עם הנטייה המעצבנת שלנו לשנוא זה את זה.
אני זוכרת את התפילות של תחילת תשפ"ד, שתי דקות למלחמה. אני עדיין שומעת את הזעקה של החזנים במילים "שנאת חינם", אז כיוונו כולנו על המתח האדיר בין תומכי הרפורמה ומתנגדיה. הייתה תחושת שבר. מעשי הסרבנות, ימי השיבוש, ניסיונות הידברות שכשלו. הרגשנו בסיר לחץ לקראת פיצוץ. התפללנו שנרגיש אחים, שנצליח לגשר על הפערים, שמשמיים יחברו אותנו יחד (אבל בטוב בבקשה, בטוב), ואני שואלת את עצמי האם בתפילות השנה אבקש ככה גם על איחוי והתקרבות לציבור החרדי, או שכשהדברים מגיעים אליו, אבדה לי לגמרי תחושת האחווה. האם אני דבקה ברעיון שאנחנו עם אחד, או שמותר לדלג לפעמים, ואם כן, למה דווקא על החברה הזאת? האמת היא שאין לי תשובה מוחלטת, אבל בימים האלה של חשבון נפש, אני מתפללת שאצליח לרצות שהפצע הזה יירפא.
מחשבה שנייה
"המשקיפות" של עדנה מזיא הוא ספר נהדר, על אימהוּת והעברה בין־דורית, על בדידות ואהבה. אפשר גם לכתוב על הקשר של הספר לימים הנוראים, אבל אני לא אסחף לשם. פשוט לכו לקרוא.
עוד כתבות בנושא
