בזמן מלחמת העולם הראשונה שאלו את הגנרל הגרמני אריך לודנדורף מה דעתו על החיילים הבריטים. לודנדורף השיב: "אריות שמונהגים בידי חמורים". בהרבה מערכות נראה שהמנהלים הבכירים תורמים ומצליחים הרבה פחות מאשר אלו שבפועל עושים את העבודה; אבל לא באמת משום שאלו חמורים ואלו אריות. כאשר האריות מקבלים קידום – גם השאגות שלהם מתחילות להישמע כנעירות. מערכות רבות בנויות באופן כל כך מעוות, עד שפשוט אי אפשר לנהל אותן כמו שצריך.

בסקר החברתי לשנת 2025 שאלה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את האזרחים מה דעתם על מערכת החינוך. רק 35 אחוזים מהיהודים בישראל השיבו שהמערכת מתפקדת "טוב" או "טוב מאוד". לעומת זאת, כאשר שאלו אותם על בית הספר המסוים שבו לומד ילדם, 80 אחוז אמרו שהם "מרוצים" או "מרוצים מאוד". מה זה אומר? שאזרחי ישראל חושבים שהמורים והמנהלים עושים עבודה מצוינת, ואילו המערכת הריכוזית של משרד החינוך בעיקר מפריעה להם. אגב, אם תשאלו את המורים והמנהלים עצמם הם יגידו אותו דבר. על כך הם יוסיפו שגם ארגוני המורים הריכוזיים משבשים את רוב הניסיונות לשיפור ותיקון.

אז מה הפתרון? משרד האוצר הציע לפני כמה חודשים תוכנית ראויה לביזור מערכת החינוך: העברת האחריות ממשרד החינוך לרשויות המקומיות, שהן החלק המצליח ביותר של מערכת הממשל הישראלית. ראשי העיריות קרובים לשטח, יודעים מה התושבים באמת צריכים, ובדרך כלל זוכים לאמון גבוה. לפי הסקר החברתי של הלמ"ס, רק 36 אחוזים מהישראלים נותנים אמון בממשלה, בעוד פי שניים מהם - 72 אחוז - רוחשים אמון לרשות המקומית שלהם. הרשויות המקומיות ינהלו את בתי הספר לפי הצרכים והאופי של הקהילה המקומית, ואפשר להניח שיזכו להצלחה גדולה הרבה יותר מאשר ההנהלה הריכוזית והנוקשה של משרד החינוך. אין סיבה ללמד באופן זהה במודיעין ובחיפה, בירוחם ובקדומים, בירושלים ובבארי. ומה באשר לשוויון? ברור שרשויות עניות צריך לקבל במודל הזה הרבה יותר תמיכה כספית. לצד זאת, לא כדאי לקדש את מה שהמערכת מכנה היום "שוויון": ניסיון למשוך את כולם למטה, למכנה המשותף הנמוך ביותר. אפילו בזה המערכת לא מצליחה: אין דבר פחות שוויוני ממערכת כושלת, כי רק הורים עשירים יכולים לחפות עליה בשיעורים פרטיים.

הביזור צריך להיות מלווה בתנאי אחד: מדידה שיטתית ועקבית של הישגי התלמידים בידי משרד החינוך. נכון לעכשיו, קורה אצלנו ההפך הגמור: משרד החינוך עסוק במיקרו־ניהול של כל כיתה, אך עושה הכול כדי לא למדוד את התוצאות. מחקר חדש של ד"ר נעמה אבידן מפורום קהלת מלמד על ניוון מתמשך של המבחנים הארציים במערכת החינוך הישראלית. מערכות החינוך המצליחות בעולם מודדות בצורה עקבית ורצופה את הישגי התלמידים, וכך הן יודעות מה צריך לתקן והיכן. אבל לא אצלנו. שרת החינוך יולי תמיר החליטה ב־2006 שכל בית ספר ייבחן במבחני המיצ"ב הארציים רק על שני מקצועות מתוך ארבעה, וגם זה רק פעם בשנתיים. שרי החינוך הבאים אחריה המשיכו במגמה: קיצצו בחומר הנבחן, הקטינו את תדירות הבחינות, וניסו בכל דרך להימנע מפרסום התוצאות המביכות. בתקופת השר קיש הפסיקו בתי הספר אפילו לקבל ציון מספרי על הישגי תלמידיהם במבחני המיצ"ב. במקום זה החלו לקבל הערכה מילולית על רמתם בהשוואה ל"בתי ספר דומים" – כאשר איש אינו יודע מה ההגדרה הזו בכלל אומרת.

משרד החינוך צריך לנהל הרבה פחות ולמדוד הרבה יותר. אין סתירה בין שתי הציפיות הללו, כי כך עובדות רוב המערכות הממשלתיות. אגף הרישוי אינו מלמד בעצמו נהיגה, אלא מנהל בחינות רישוי קפדניות. גם משרד הבריאות אינו מנהל באופן ריכוזי כל מרפאה בקהילה, אבל מפקח על רמתם של השירותים הרפואיים. חִשבו איך היו נראות המכוניות שלנו לו התעקש משרד התחבורה לנהל בעצמו כל מוסך, לפי הסכמי שכר אחידים, קביעוּת נצחית למוסכניקים וחוזרי מנכ"ל אינסופיים, ובמקביל היה מוותר על הטסט השנתי לכל מכונית. כך נראה משרד החינוך הישראלי. לא צריך לפרק אותו, חלילה, אלא רק להפוך את אנשיו המצוינים לרגולטורים, שיבחנו את הישגי המורים ויציבו להם קווים מנחים, אך לא יתיימרו לנהל אותם באופן יומיומי וקטנוני. אריות צריכים אתגרים, תביעות, מבחנים ויעדים גבוהים; הם אינם צריכים רסן.