באמצע "קולג׳", השיר החדש של תמיר בר, הוא פונה ישירות לעמלק ואומר: "יא עמלק, אני פאקינג חי." עד סוף השיר עמלק כבר נהיה "עמלקי־בקי", חרוז מטופש וקטן שנשמע קרוב יותר למשהו שאומרים לפעוט מאשר לקריאת קרב.
"קולג׳" נפתח ב־J-E-W-S, J-E-W-S, J-E-W-S, ואז עובר כמעט מיד לחיים שתמיר בר היה מעדיף להתעסק בהם. הוא רוצה לקחת את הבן שלו לפארק, להיות בעל טוב, ולחיות בעולם שבו מחסור בחלב במקרר הוא בעיה ראויה לשמה. אלא שהעולם ממשיך להזכיר לו שהוא יהודי.
צחקתי כששמעתי את "עמלקי־בקי", ואז נזכרתי שעמלק כבר הופיע פעמיים בפסקול הישראלי מאז 7 באוקטובר. בנובמבר 2023, בקושי חודש אחרי הטבח, נס וסטילה הוציאו את "חרבו דרבו". הזעם היה כל העניין: אויבים, נקמה, "בני עמלק". עשו לנו משהו נורא, ועכשיו אנחנו עונים. חודשיים אחר כך הגיע "זה עלינו" של סאבלימינל והצל עם רביב כנר. גם שם מופיע "זרע עמלק", וגם שם הנקמה נוכחת, אבל לצדה כבר נכנסים הבית, המשפחה, המחר והדור הבא.
הכי מעניין
אני לא יודע אם שלושה שירי פופ יכולים למדוד שינוי בחברה הישראלית, אבל אני כן שומע בהם שינוי בטון. ב"חרבו דרבו" האויב ממלא את כל השדה הרגשי. בנובמבר 2023 זה היה כמעט בלתי נמנע. אחרי כישלון מוחלט של מנגנוני ההגנה, ואחרי שעות שבהן אזרחים חיכו לצבא שלא הגיע, הזעם החזיר תחושה של כוח. הוא אמר שאנחנו לא נשארים במקום שבו תפסו אותנו באותו בוקר.
אלא שגם כוח יכול להישאר כבול לאויב. אם כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו הוא שאנחנו מסוגלים להחזיר למי שפגע בנו, הוא עדיין קובע את תנאי הסיפור. ב"זה עלינו" כבר מופיע משהו נוסף. לצד השאלה מה נעשה לאויב, נכנסת גם השאלה על מה אנחנו מגינים, איזה בית אנחנו רוצים לשמור ומה אנחנו רוצים שיישאר כאן אחרי שהמלחמה תיגמר.
כמעט שלוש שנים אחר כך, "קולג׳" כבר נשמע אחרת. האנטישמיות לא נעלמה ממנו. בר אומר שנמאס לו "להדחיק כדי לשמוח", מדבר על החרמות, על ההאשמות ועל רוג׳ר ווטרס שמחרים אותו. אבל השנאה כבר לא מקבלת זכות וטו על החיים. הוא רואה ברצלונה, אוכל קבב בלונדון, רוצה להיות אבא ובעל. כמה שורות אחרי "יא עמלק, אני פאקינג חי" הוא מוסיף: "וחי טוב".
משהו דומה קרה לנו מאז 7 באוקטובר. גילינו מחדש שלא כל מי שראה את הטבח יעמוד לצדנו, שלא כל עובדה תשכנע, ושלא כל גילוי של אנטישמיות ייעלם אם רק נעשה הסברה טובה יותר. צריך להיאבק על האמת, להתווכח ולהסביר, אבל אי אפשר לבנות חיים שלמים סביב השאלה אם העולם סוף־סוף יבין אותנו.
הציונות ביקשה לשנות בדיוק את מצבו הזה של היהודי בעולם. לא רק לתת ליהודים צבא, אלא להעביר לידיים יהודיות אחריות על הגורל היהודי. מדינה ריבונית עדיין אינה מבטיחה תודעה ריבונית. אפשר להחזיק טנקים ומטוסי קרב ועדיין לתת לאויב לקבוע על מה נדבר, מה נרגיש ואיך נגדיר את עצמנו. ריבונות שהופנמה פירושה לדעת להילחם כשצריך, בלי להזדקק לאויב כדי לדעת מי אנחנו. שנאתו יכולה להישאר מסוכנת בלי להפוך לציר שסביבו אנחנו מסדרים את החיים.
דווקא בגלל זה השימוש בעמלק דורש זהירות. התורה מצווה לזכור את אשר עשה ולמחות את זכרו, ובמשך דורות הוא נעשה ארכי־האויב היהודי. במדינה יהודית שמחזיקה בכוח ממשי, אי אפשר להשתמש בשפה הזאת כאילו אנחנו עדיין חסרי אונים. אין לי שום עניין להפוך את עמלק לקטגוריה אופרטיבית כלפי בני אדם כיום, ואין צורך לזהות אויב כעמלק כדי להילחם בו בנחישות. למדינה יהודית יש חובה להגן על אזרחיה, אבל התיאולוגיה אינה תחליף לשיקול דעת מוסרי ופוליטי, והצדק שבמלחמה אינו פוטר אותנו מאחריות לאופן שבו אנחנו מפעילים כוח.
עוד כתבות בנושא
ב"חרבו דרבו" עמלק נותן שם לזעם. ב"זה עלינו" כבר מופיעים לצד האויב הבית והעתיד. אצל תמיר בר הוא עדיין עמלק, אבל הוא כבר קטן מספיק כדי לעוות לו את השם, לצחוק עליו ולהמשיך הלאה. בעיניי, גם זו ריבונות שהופנמה: היכולת להילחם באויב כשצריך, בלי לתת לו את התפקיד הראשי בסיפור שלנו.
בקיץ 2026 עמלק עדיין שם. תמיר בר עדיין קורא לו עמלק. אבל הוא חי, חי טוב, ולא זז מפה. שמעת, עמלקי־בקי?