מה יחשבו עלינו חוקרים שיחיו בשנת 3026? האם הם יבינו למה כמעט בכל בית היה שואב אבק רובוטי? כיצד יפרשו את חדרי הממ"ד, את המוזיקה ששמענו ואת החפצים שהקיפו אותנו? ומה יקרה כאשר מידע חלקי, טעויות והשערות יהפכו בעיניהם לסיפור היסטורי שלם?
השאלות האלה עומדות במרכז התערוכה "3026 – המכון לאמיתות מומצאות", המוצגת במוז"א – מוזיאון ארץ־ישראל בתל אביב במסגרת החממות האקדמיות של הביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב 2026.
את הפרויקט יצרו סטודנטים מבית הספר לעיצוב במכללה למינהל, בהנחיית המעצבת שרון רהב. הם מזמינים את המבקרים למסע אל עתיד רחוק, שבו ארכיאולוגים מנסים לפענח את התרבות המקומית שהתקיימה בין השנים 2020 ל־2026.
הכי מעניין
במרכז התערוכה ניצב "מכון מחקר" בדיוני, המשתמש בשפה המוכרת של מוזיאונים, ארכיונים וחפירות ארכיאולוגיות. אלא שהחפצים המוצגים בו מקבלים פרשנויות חדשות, משובשות ולעיתים משעשעות.
איי־רובוט, חדרי ממ"ד והשיר "חרבו דרבו" מוצגים כממצאים מן העבר הרחוק. החוקרים הדמיוניים מנסים להבין למה שימשו, מה היה מעמדם בחברה ואילו סיפורים אפשר ללמוד מהם על תושבי ישראל בראשית המאה ה־21.
עוד כתבות בנושא
3026 – המכון לאמיתות מומצאות: התערוכה החדשה במוז"א | צילום: דניאלה חנוך
כשההווה שלנו הופך לעבר
התערוכה אינה מנסה לנבא ברצינות כיצד יזכרו אותנו בעוד אלף שנה. היא משתמשת במבט עתידני כדי לשאול כיצד נוצרת היסטוריה, מי מעניק לחפצים את משמעותם ומה קורה כאשר חוקרים נאלצים לבנות סיפור שלם מתוך שרידים בודדים.
הטעויות המכוונות של חוקרי העתיד מזכירות שגם האופן שבו אנחנו מבינים תרבויות קדומות נשען לעיתים על מידע חלקי, על פרשנות ועל הבחירות של מי שמספר את הסיפור.
הפרויקט נשען על האוספים, המרחב וההיסטוריה של מוז"א, אך הופך אותם לנקודת מוצא ליצירת עולם בדיוני. הגבולות בין מחקר לדמיון, בין תיעוד לסיפור ובין עובדה לפרשנות מיטשטשים לאורך התערוכה.
"מכון המחקר" אינו מבקש להטעות את הקהל, אלא להציג את הארכיאולוגיה לא רק ככלי לחשיפת העבר, אלא גם כמנגנון של בחירה ופרשנות. הממצאים אינם רק חפצים, אלא הזמנה לחשוב על הסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו ועל אלה שיספרו עלינו אחרים.
עוד כתבות בנושא
3026 – המכון לאמיתות מומצאות: התערוכה החדשה במוז"א | צילום: דניאלה חנוך
המבקרים מצטרפים למחקר
לצד המוצגים מתקיימים בתערוכה סיורים פרפורמטיביים, שבהם הסטודנטים נכנסים לתפקידם של חוקרים מן העתיד. הם מציגים את החפצים כאילו התגלו זה עתה ומסבירים לקהל מה, לדעתם, אפשר ללמוד מהם על החברה הישראלית.
מיצבים אינטראקטיביים מזמינים את המבקרים לגעת בחלק מן הממצאים, לבחון אותם ולהציע פרשנות משלהם. כך הקהל אינו רק צופה בתערוכה, אלא משתתף בבניית הסיפור ההיסטורי.
באירוע הנעילה יוכלו המבקרים לקחת איתם חלק מן ה"ממצאים", מהלך שמערער שוב על השאלה מה נשמר, מה נעלם ומי מחליט מה יישאר לדורות הבאים.
"שאלות של זיכרון, פרשנות והאופן שבו אנו מספרים את העבר עומדות בלב העשייה המוזיאלית", אומרת רז סמירה, סמנכ"לית ואוצרת ראשית של מוז"א. לדבריה, התערוכה משתמשת בכלים של מחקר, ארכיאולוגיה ואיסוף כדי להזכיר כי כל סיפור היסטורי הוא תוצאה של בחירה ופרשנות.
מיכל קסטיאל, דיקנית בית הספר לעיצוב במכללה למינהל ואוצרת התערוכה, מוסיפה כי הפרויקט מביט על ההווה כאילו כבר הפך לעבר. "כך הוא מאפשר לנו לראות כמה מהר עובדות הופכות לסיפורים, וסיפורים לאמיתות", היא אומרת.
בסופו של דבר, "3026" אינה עוסקת רק בחוקרי העתיד, אלא גם בנו: במה שאנחנו בוחרים לשמור, באופן שבו אנחנו מתעדים את התקופה הנוכחית ובפער שעלול להיווצר בין החיים כפי שהיו ובין הסיפור שיישאר מהם.
"3026 – המכון לאמיתות מומצאות"
מוז"א – מוזיאון ארץ־ישראל, תל אביב
עד 14 בספטמבר 2026