בתגובה לכתבה שפרסם קלמן ליבסקינד בשבוע שעבר בנוגע להשתלטות, כביכול, של היישובים הערביים על הגליל, כדאי קודם כל להזכיר שני עקרונות בסיסיים: הראשון הוא שתכנון מרחבי איננו כלי של הנדסה דמוגרפית. הוא לא נועד לשרת את פרויקט השליטה במרחב של עם אחד על עם אחר, אלא לאפשר חיים ראויים, שגשוג חברתי ורווחה כלכלית לכל האנשים החיים במרחב המתוכנן. השני, הוא שאזרחי ישראל הפלסטינים (ככה הם מגדירים את עצמם, ויש לכבד הגדרה זו) אינם אויבים או טרוריסטים אלא אזרחים מן השורה שיש להם זכות לחיים ראויים, לשגשוג חברתי ולרווחה כלכלית – או במילים אחרות יש להם זכות לתכנון ראוי והוגן בדיוק כמו לכל אזרח אחר.
עוד כתבות בנושא
כעת ניגש לעובדות הידועות: היישובים הערביים בגליל (ובכלל) הופלו במשך שנים ארוכות: ראשית צומצמו גבולותיהם בצורה דרסטית והופקעו מרבית אדמותיהם (אלו בדיוק האדמות עליהן נבנו כל אותם יישובים יהודיים). עד היום היישובים הערביים בגליל מחזיקים רק בכ-15% משטחי השיפוט המוניציפאליים למרות שגרים בהם יותר מ-50% מתושבי האזור (לא 80% כמו שנטען), בעוד היישובים והמועצות היהודיות מחזיקים ב-85% מהקרקע, ומאכלסות קצת פחות מ-50% מהתושבים; שנית, גם בשטחים המעטים שנותרו ביישובים הערביים הוטלו מגבלות מחמירות על הפיתוח. במקומות שבהם בכלל נערך תכנון, הוא נעשה ללא התחשבות במאפייני היישובים, במבנה הבעלויות על הקרקע, או במרקם החברתי שלהם. תכנון זה לא נועד לאפשר אופק התפתחות אלא כלא את היישובים במערכת של מגבלות שצמצמו מאד את יכולתם להתפתח ולשגשג. הבנייה הספונטנית שקיימת ברבים מהיישובים היא התוצר המובהק ביותר של מדיניות ההגבלה הזו; לבסוף הגיעה ה"אכיפה", שמשמעה הריסת בתים במקום הסדרה ותכנון ראוי. כל אלו יחד מצטברים לכדי תמונה של מצוקת דיור חריפה וחנק של היישובים הערביים, ולא של היישובים היהודיים שסביבם, כפי שעולה מהתחקיר.
לפני כעשור החלו סוף סוף להכיר רשויות המדינה - מנהל התכנון, רשות מקרקעי ישראל ומשרדי הממשלה השונים - באפליה המבנית שהיתה מנת חלקם של היישובים הערביים לאורך השנים, והחלו לקדם לראשונה תכנית מתאר ותכניות מפורטות חדשות. תכניות אלו מבטאות שינוי גישה משמעותי, הכולל לא רק אפשרויות בנייה נרחבות יותר בקרקע פרטית, אלא גם צורות בנייה המתאימות למאפייני היישובים הכלכליים והחברתיים. תוכננו גם שכונות ומתחמים חדשים על קרקעות ציבוריות (קרי קרקעות מדינה), שמטרתן לצמצם פערים תפקודיים, לייצר פתרונות דיור מגוונים, ולתת מענה לתושבים שאינם בעלי קרקעות - בחלק מהיישובים מדובר על למעלה ממחצית האוכלוסייה.
הכי מעניין
כדאי להתעכב כאן על המונחים: רשות מקרקעי ישראל מנהלת את קרקעות שבבעלות המדינה מאז ימי השלטון העות'מני ועד היום, וגם את קרקעות רשות הפיתוח שמקורן בנכסי נפקדים של תושבי הכפרים הערביים עצמם. קרקעות אלו מיועדות לאפשר את הפיתוח והרווחה של כל אזרחי מדינת ישראל, לא רק את בני הלאום היהודי, ומצוקת הדיור בחברה הערבית היא צורך שראוי בהחלט לקבל מענה באמצעות שימוש בהן. מכיוון שבמקרים רבים תחומי השיפוט של היישובים הערביים צומצמו רק לתחום הבנוי של היישובים, תכנון מחדש של היישובים מצריך לעיתים גם שינויי גבולות מול המועצות האזוריות השכנות. אלו ניתנים במשורה, ומעכבים פעמים רבות את הפיתוח גם לאחר שהתכניות כבר הושלמו.
התכנית לחלוקת הגליל | צילום: ללא
כל אלו אינם אמצעים המשרתים "תכנית אידאולוגית סדורה להשתלטות פלסטינית" כפי שליבסקינד מנסה להציג זאת, אלא דרכים להתמודד עם האפליה וההזנחה שהיא מנת חלקם של היישובים הערביים מאז קום המדינה, ומתן מענה לצרכים אמיתיים מאד של האוכלוסייה. משמעותה המעשית של ההצגה המגמתית והמבהילה של צמיחה והתפתחות היישובים הערביים היא חוסר הכרה בזכותם של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל לתכנון ראוי ושוויני, או לאיכות חיים סבירה. זאת ועוד, המתקפה האישית על פרופ' ראסם חמייסי, בעיקר בגין פעילותו הפוליטית החוקית והלגיטימית, מבהירה כי גם זכותם של פלסטינים להיות אנשי מקצוע איכותיים בעלי אמירה ברורה ועמדה נוקבת מוטלת בספק. חמייסי הוא אכן מחלוצי העוסקים בתכנון היישובים הערביים בישראל, הן במסגרת מחקריו האקדמיים והן כמתכנן פעיל. השתתפותו בתהליכי התכנון, עמדתו המלומדת והמקצועית, ויכולתו הבלתי ניתנת לערעור להבין ולייצג את המורכבות הקשה מעין כמוה בתכנון עבור הישובים הערביים, תרמה ותורמת לאיכות התכנון להתאמתו לצרכי האוכלוסייה. חמייסי ניכר גם ביכולת וביושר להביא עמדות ביקורתיות גם כלפי האוכלוסייה הערבית עצמה. ואולי לא פחות חשוב מכך, חמייסי הוא בין המתכננים הבודדים אשר פועלים לקידום תכניות לכפרים הפלסטינים בשטחי C שבגדה המערבית. כן, גם להם יש זכות להכרה ולתכנון ראוי.
אז אולי במקום להמשיך לנסות להפחיד ולסכסך, ובמקום לצייר את הפלסטינים אזרחי ישראל כאיום בטחוני, כדאי להתחיל לחשוב על הגליל כדוגמא נהדרת לפוטנציאל למרחב של חיים משותפים ליהודים וערבים. לא כאלה שמטרתם להשיג שליטה ועליונות של קבוצה אחת על האחרת, אלא חיים המבוססים על שוויון, על שיתוף פעולה ועל חלוקה הוגנת של משאבים, ובראשם משאב הקרקע. לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות, אלא כי זאת הדרך היחידה להבטיח חיים של שגשוג ובטחון אמיתיים לכל תושבי הגליל, ולשאר יושבי הארץ הזאת.