זה סיפור בלתי נתפס על מדינה שמסכנת את עצמה, שעושה את זה במו ידיה, ברצון, בהתנדבות, ושלא מבחינה שהיא פועלת נגד האינטרסים האסטרטגיים שלה.
במשך שנים מאשרים גופי התכנון של מדינת ישראל תוכניות בנייה בהיקפי ענק למגזר הערבי בגליל. התוכניות הללו מרחיבות מאוד את היישובים הערביים על חשבון שטחי מדינה, מציבות אותם בשטחים קריטיים השולטים על צירי תנועה מרכזיים, הופכות את היישובים היהודיים הקטנים שהוקמו בעבר למובלעות, יוצרות רצפים של קילומטרים ללא דריסת רגל ציונית, והכי חשוב: תוכניות הבנייה הללו גדולות בהרבה מהצרכים של היישובים הערביים ומהגידול הטבעי שלהם. במילים אחרות, המדינה מאפשרת למגזר הערבי להשתלט על עוד ועוד שטחים, שאפילו אם מביאים בחשבון את תחזית הצמיחה האופטימית ביותר שלו, הוא לא יזדקק להם גם בעוד חמישים שנה.
להשתמש בכלי התכנון כאנטיתזה לציונות. פרופ' חמא | צילום: צילום: חן גלילי
אנשי אתר "הקול היהודי" התחקו במשך תקופה ארוכה אחר סיפורו של פרופ' ראסם חמאיסי, גורו התכנון במגזר הערבי, העומד מאחורי חלקים נכבדים של תפיסת העולם התכנונית הזו. הם ליקטו טקסטים שהוא מפרסם בשפה הערבית, אספו תיעודים מכנסים עם תכנים אנטי־ישראליים שהוא השתתף בהם ברחבי העולם, ולמדו כיצד הוא תופס את ההזדמנות להוביל לשינוי פני הגליל באמצעות גופי התכנון הרשמיים של מדינת ישראל, כחלק מתפיסה לאומית פלסטינית.
אפשר להעריך שמי שהעניקו לו את פרס "יקיר התכנון בישראל" מטעם איגוד המתכננים, מי שהזמינו אותו להשתתף בכתיבת תוכנית המתאר הארצית של ישראל ומי שאירחו אותו במשכן נשיאי ישראל, לא היו ערים לכל אלה.
סיפוח זוחל
במשך שנים פעלו הרשויות בישראל באופן גלוי ל"ייהוד הגליל", מתוך חשש שמא נתעורר בוקר אחד עם חבל ארץ גדול וחשוב שמתנהל כמו מדינה עצמאית, שהאינטרסים הלאומיים שלה אינם חופפים את אלה שלנו. לקראת סוף שנות השבעים יזם אריאל שרון את "תוכנית המצפים", שבמסגרתה הוקמו בפרק זמן קצר מספר גדול של יישובים יהודים קטנים במטרה לייצר רצפים שיחצצו בין יישובים ערביים.
מתישהו במעלה הדרך השתנתה הגישה. "ייהוד" הפך למילה גסה, הפרויקט החל להיתפס כגזעני, ופחות אישי ציבור ששו לשאת את בשורתו. בה בעת החלה מגמה של השתלטות ערבית מואצת על שטחים פתוחים בגליל, לצד בנייה בלתי חוקית רחבה. כל פעולת אכיפה של רשויות המדינה הייתה מהרגע הזה עילה למלחמה. כל הריסה של מבנה לא חוקי הפכה בעיני ועדת המעקב של ערביי ישראל לחלק מהמאבק הלאומי. המגמה הזו הגיעה לשיאה עם הגשת מסקנותיה של ועדת אור, שמונתה לחקור את אירועי אוקטובר 2000. הוועדה, שאימצה את העמדה הערבית, קבעה כי "המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפליה והקיפוח". השופט תיאודור אור וחבריו קראו במסקנותיהם ל"פעולה מערכתית נמרצת אשר תעניק מענה אמיתי לסוגיית הריסות הבתים וההפקעות". יש המסמנים את הדו"ח הזה כנקודה שבה החל המחוג להסתובב לצד השני. אם קודם לכן קידמו את ההתיישבות היהודית, עכשיו ראו את עצמן רשויות התכנון יותר ויותר מחויבות לפיתוח היישובים הערביים, ולהעדפה מתקנת שלהם על חשבון אלה היהודיים.
סיכמה את הדברים היטב כתבה שפורסמה בדה־מרקר בשנת 2015 תחת הכותרת: "באיחור של 67 שנה - סוף עידן ייהוד הגליל". הכתבת, מרב ארלוזורוב, הביאה בין השאר כראיה לדבריה את דבר הקמתו של צוות בין־משרדי ש"מציע להעביר לערבים את השליטה בתכנון הקרקעי באמצעות הגדלת מספר ועדות התכנון המקומיות שיהיו בשליטת מועצות ערביות".
נדבך חשוב נוסף בתנועה לכיוון הזה הייתה החלטה 922 שעסקה ב"פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2016־2020". ההחלטה המהפכנית הזו, שהתקבלה בדצמבר 2015 בידי ממשלת נתניהו, כללה בין השאר חובה להשלמת תוכניות מתאר עדכניות לכל היישובים הערביים שבהם מעל 5,000 תושבים. הקמת הותמ"ל (הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור) ביולי 2014 אפשרה גם היא קידום ואישור של תוכניות רחבות היקף במהירות רבה, ובתואנה של דחיפות גדולה, ביישובים הערביים בצפון.
לכאורה, זה היה נהדר. גם אזרחי ישראל הערבים ראויים לפיתוח ולטיפוח. גם הם זקוקים לפתרונות דיור ולתוכניות שיספקו מקומות מגורים לטובת הגידול הטבעי שלהם. אז איפה הבעיה?
צילום: יוסי זליגר
הבעיה כפולה. בצד אחד שלה, העובדה שנציגי החברה הערבית הצליחו לשכנע את רשויות התכנון של מדינת ישראל לאפשר להם להתרחב לשטחי ענק שאין להם שום צורך אמיתי בהם, ולא פעם להגדיל לשם כך את שטח היישובים שלהם פי שניים או שלושה. בצד השני, פקידי התכנון של מדינת ישראל, שהפגינו חוסר מודעות מוחלט לסוגיה. בעודם מאשרים בית ועוד בית, תוכנית ועוד תוכנית, איש מהם לא ראה את התמונה הגדולה, ולא הבחין בכך שמולו ניצבת תוכנית אידיאולוגית פלסטינית סדורה לתפיסת אדמות בגליל.
נתמקד כאן בגזרה שמוגדרת על ידי רבים כ"לב הגליל". גבולותיה מציירים מעין מלבן שבצלעו העליונה כביש 85, ממחלף נחל עמוד במזרח ועד צומת אחיהוד במערב. משם יורד קו הגבול של השטח הזה דרומה עד מחלף סומך, בין קריית־אתא לשפרעם, פונה מזרחה לכיוון מחלף גולני ועולה ממנו צפונה עד לנקודת ההתחלה במחלף נחל עמוד. בסך הכול מדובר בשטח של 420 קמ"ר, שכבישי ההיקף שלו נמתחים לאורך כמאה קילומטרים, ונמצאים בו 56 יישובים – 34 יהודיים ו־22 ערביים.
למה האזור הזה משמעותי כל כך? משום שיש לו חשיבות אסטרטגית מבחינה התיישבותית ומבחינה ביטחונית, ודאי נוכח אירועי אוקטובר 2000 ואירועי שומר החומות 2021. בתוך צפיפות ערבית גדולה כל כך, כפי שקיימת בלב הגליל, חסימה של כבישים מרכזיים ספורים, באופן שכבר ראינו שנעשה בעבר, יכולה להביא לביתורה של המדינה לשניים, ולמניעת האפשרות של כוחות הביטחון לנוע בהם בדרכם לגבול הצפון ובכלל.
למי ששכח נזכיר שבאירועי שומר החומות, אך לפני שנים ספורות, תקפו ערביי הגליל כלי רכב יהודיים בדרכים במעשי לינץ' קשים, חסמו צמתים באלימות, והצליחו להטיל מצור על יישובים יהודיים. שני עשורים קודם לכן, בשנת 2000, יצאו עשרות אלפי ערבים בצפון לפעולות אלימות המוניות נגד יהודים. כבישים מרכזיים נחסמו, ואוטובוסים ומכוניות פרטיות נרגמו באבנים ובסלעים והועלו באש. בנקודות רבות סמוך ליישובים ערביים עצרו המתפרעים כלי רכב, בדקו תעודות זהות, ותקפו את מי שזיהו כיהודי. רמזורים נותצו, ועמודי תאורה הופלו ארצה, בצירי תנועה מרכזיים. במקומות רבים נטשו יהודים את מכוניותיהם באמצע הכביש ונמלטו על נפשם, מחשש לחייהם.
מעשי לינץ' בכבישים ומצור על יישובים. פרעות "שומר החומות" בגליל | צילום: מישל דוט קום
משטרת ישראל סגרה עוד ועוד עורקי תנועה, כשהבינה שלא תוכל להבטיח את שלומם וביטחונם של היהודים הנוסעים בהם. גדרות ביטחון נעקרו, אבני שפה הוצאו ממקומם, ותמרורים נהרסו. התנועה ליישובים יהודיים שובשה קשות, ולעתים אף נותקה לפרקי זמן ארוכים. בתהלוכות ברחבי המגזר צעדו מפגינים תחת הקריאה "מוות ליהודים". בכמה יערות ובמספר שטחים חקלאיים הוצתה אש. דגלי ישראל נשרפו, ודגלי פלסטין הונפו. אחרי 7 באוקטובר היה אפשר לצפות שמישהו יעצור ויחשוב מה נעשה בפעם הבאה שייצאו האלפים הללו לכבישים, אבל ספק גדול אם זה קרה.
מסמך של ארגון "לב בגליל" שחובר לפני כשנה סיכם את הנתונים המבהילים הבאים. ב־2023 היו בלב הגליל 80 אחוז ערבים ו־20 אחוז יהודים, ובמספרים: 281 אלף ערבים ו־71 אלף יהודים. בתוך השטח הזה התפתחו עם השנים, באדיבות רשויות התכנון של מדינת ישראל, רצפים של קילומטרים שבהם שטחי השיפוט של הרשויות הערביות הפכו למרקם אחיד, ובחלקם גם יצרו מובלעות של אוכלוסייה יהודית.
בשנים 2014־2019, ממוצע התחלות הבנייה ביישובים היהודיים הכפריים באזורים הללו נע בין 51 ל־81 בשנה. ביישובים הלא יהודיים הגדולים נרשמו לעומת זאת 220 עד 250 התחלות בנייה בשנה. בשנים הבאות, 2019־2023, נספרו ביישובים היהודיים 4־5 התחלות בנייה בשנה, כשמשנת 2021, בשורה של יישובים יהודיים, לא הייתה התחלת בנייה אחת לרפואה. ביישובים הערביים הגדולים, לעומת זאת, היו באותה תקופה 180 התחלות בנייה בשנה.
האם המצב הולך ומשתפר? להפך. קצב גידול האוכלוסייה היהודית בלב הגליל נבלם עד כדי צמיחה שלילית בכ־11 יישובים.
אם תיקחו את מפת האזור, תסמנו עליה את היישובים הערביים כפי שעשו אנשי ארגון "לב בגליל", תוסיפו עליהם את שטחי השיפוט שהוגדלו בנדיבות לחלקם בשנים האחרונות, ותבחנו את התוכניות שאושרו לבנייה ואת אלה שמצויות בהליכי אישור מתקדמים, תקבלו תמונת מצב עגומה שתלמד לאן צועד האזור. שוליים צרים של קילומטרים ספורים מהכנרת לכיוון מערב, שוליים צרים מקבילים מהים התיכון לכיוון מזרח, ובאמצע גוש ענקי של התיישבות ערבית.
עוד דונם ועוד אלף
עוד רגע נרחיב בעניינו של הפרופ' ראסם חמאיסי, שעומד מאחורי רבות מהתוכניות במגזר הערבי, ונלמד על האג'נדה הלאומנית שמביאה אותו לקדם את תפיסת הקרקעות הערבית. לפני זה ננסה להמחיש את הקטסטרופה שמתרחשת בגליל בשנים האחרונות באמצעות כמה דוגמאות.
בכפר־כנא, סמוך לעיר נוף הגליל, אושרו בשנים האחרונות על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכניות מתאר בהיקף אדיר, שיאפשרו לכאורה את הכפלת היישוב פי שלושה, בלי שום צורך. כיום מתגוררים ביישוב כ־24 אלף תושבים. תחזית הגידול של המקום לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – כך בהתאם לנתונים שאספה רותי פרום־אריכא עבור ארגון "ארצנו" – עומד על 45 אלף תושבים בשנת 2065. למרות זאת, תוכניות הבנייה המאושרות של המדינה לכפר כנא מותאמות ל־76 אלף תושבים, הרבה מעבר למה שמישהו חולם שיהיה ביישוב הזה. וזה לא הכול. אם בכפר־כנא היו מתכננים לבנות באותה הצפיפות שדורשים כללי התכנון ברחבי המדינה, אפשר היה להכניס בתא השטח הזה 117 אלף תושבים. מכיוון שזה לא קורה, שטחי ענק של המדינה מוקצים להרחבת היישוב, בלא שום צורך אמיתי.
כפר־כנא יתרחב מזרחה לכיוון עין מאהל באופן שיקיף את הר יונה שבנוף הגליל, וצפונה לכיוון כביש 77 בואכה צומת בית רימון, תוך יצירת זיקה ורצף לטורען. התוכניות הללו מביאות להגדלה דרמטית של למעלה מ־50 אחוזים בשטח הפיתוח של הכפר, תוך שינוי ייעוד של מקרקעי ישראל. גולת הכותרת בתוכנית, כפי שנחשף בעבר בקול היהודי, תביא להרחבת הכפר על כביש 77 תוך כריתה של יער קק"ל לטובת הפרויקט. אין סמלי מכך שיער שניטעו בו עצים למטרות שמירת קרקעות הלאום היהודי, באמצעות שקל ועוד שקל שנאספו לקופה הכחולה, ייכרת לטובת הרחבת כפר ערבי עם רקע עוין של התקפות נגד יהודים.
הפיתוח העצום של כפר־כנא מייצר מטרופולין ערבי בכל מרחב הרי נצרת, תוך הקפת נוף הגליל. כדי להבין את האבסורד צריך לחזור לאירועי שומר החומות, אז התפרעו ערביי הכפר הזה, יידו אבנים ואף ירו על שוטרים. כלקח מהימים ההם הקים צה"ל כוחות לוחמים שתפקידם לפתוח צירי תנועה חסומים בעת מלחמה. במילים אחרות, ביד אחת המדינה מאשרת התפתחות כפרים עם רקע של טרור לעבר צירי תנועה מרכזיים, וביד האחרת היא מקימה יחידות שיוכלו להתמודד איתם בשעת הצורך, כשיחסמו את הצירים הללו.
ער קק"ל שניטע לשמירת קרקעות הלאום היהודי ייכרת לטובת הרחבת יישוב עם רקע עוין. כפר־כנא | צילום: יוסי זליגר
הנה עוד כמה דוגמאות שיסבירו עד כמה המדינה מאשרת ליישובים הערביים התרחבות שכלל אינם זקוקים לה, ומאפשרת להם לתפוס עוד ועוד שטחים בעלי חשיבות. בשנת 2016 אושרה בטורען תוכנית לבניית 771 יחידות דיור, 85 אחוז מתוכה על שטחי מדינה. נכון לבדיקה של משרד ההתיישבות שנערכה בשלהי 2025, הוצא מכוחה היתר בנייה אחד בלבד, אחרי כמעט עשר שנים. וכאן תעלה השאלה שנכונה לכל היישובים הערביים שנציג כאן: אם הערבים לא בונים כלל, מה הועילו להם תוכניות הבנייה הענקיות הללו? התשובה, לפי מסמך של משרד ההתיישבות שהוגש למשרד ראש הממשלה והוצג בישיבת הממשלה, פשוטה. כשתוכנית הרחבה כזו ליישוב ערבי מאושרת, מעבר להרחבה הגיאוגרפית שלו, רשות האכיפה מסירה את ידיה מהשטח ולא אוכפת בו נגד בנייה בלתי חוקית. זה אומר שמהרגע הזה והלאה אפשר לבנות בו כמעט ללא הפרעה. בנוסף, אפשר לפרוס תשתיות חשמל במקום. טורען, אם כך, התרחבה על חשבון אדמות מדינה, ובאדמות הללו המדינה לא מבצעת אכיפה.
בביר אל־מכסור אושרו לפני עשר שנים 703 יחידות דיור, שני שלישים מהם על אדמת מדינה. כעבור עשור הונפקו מתוכן 64 היתרים בלבד. בטמרה אושרו בשנת 2017 1,837 יחידות דיור, 87 אחוז מהן על שטחי מדינה. נכון להיום הופקו רק 5 היתרים. בשפרעם אושרו ב־2017 1,625 יחידות דיור, 86 אחוז מהן על אדמות מדינה. נכון לבדיקה שנערכה לפני 10 חודשים, לא הופק מהן ולו היתר בנייה אחד. במילים אחרות, השטח של היישוב גדל על חשבון אדמות מדינה, התוכניות שאושרו בדחיפות - לכאורה כדי לסייע לרשות המקומית לגדול במהירות - לא נוצלו כי אין בהן צורך, והמדינה לא נכנסת לשטחים הללו כדי לאכוף את מה שבכל זאת מתרחש בהם. כך תופסים היישובים הערביים עוד דונם ועוד דונם, בעוד ההתיישבות היהודית דורכת במקום.
מומלץ מאוד, בהקשר הזה בדיוק, לקרוא גם את התחקיר החשוב של עקיבא ביגמן שפורסם לפני ימים ספורים באתר "מידה". ביגמן הציג רשימת דוגמאות המלמדת כיצד המדינה מאפשרת ליישובים ערביים להכפיל ולפעמים גם לשלש את עצמם, תוך תפיסה של שטחים אסטרטגיים על כבישים מרכזיים, ובקרבת יישובים יהודיים. כך בטורען ובביר אל־מכסור, שהוזכרו כאן, כך בשפרעם, כך באעבלין, כך בטמרה, כך בבענה, כך בנחף, כך ביישובים נוספים.
מי בעל הבית
אז מה עומד מאחורי ההתפשטות התכנונית הערבית ביישובי הגליל? את הסיפור הזה בדקו, כאמור, אנשי אתר הקול היהודי, והם מצאו שמאחורי מפעל התכנון וההתרחבות הערבי עומדת אסטרטגיה לאומית ערבית בנויה לתלפיות.
ב־14 בינואר 2017 התכנסה ועדת המעקב של הערבים אזרחי ישראל לדיון עומק, במטרה לגבש תפיסה מאורגנת לנושא הקרקעות והדיור. ברקע היו אז הריסות בתים בידי רשויות המדינה שניסו להתמודד עם מגפת הבנייה הלא חוקית הערבית, פעילות אכיפה חריגה להריסת 11 מבנים לא חוקיים בקלנסווה, והליך חקיקת "חוק קמיניץ" שנועד לתת כלים אפקטיביים לרשויות מול הבנייה העבריינית. בפגישה, שהתקיימה בבניין המועצה המקומית ערערה, השתתפו חברי ועדת המעקב - עשרות ממנהיגי הציבור הערבי במדינת ישראל – בניסיון לגבש תוכנית שתשלב פעולה בעולמות התכנון עם מאבק בשטח, בתקשורת ובזירה הבינלאומית נגד מדינת ישראל ומדיניותה.
בהודעה של ועדת המעקב, שיצאה לאחר הדיון, באה לידי ביטוי נקודת המוצא שלפיה חוקי התכנון והבנייה הם המשך רדיפת הציבור הערבי מאז "הנכבה" והקמת מדינת ישראל, כחלק מהמאבק הלאומי על אדמות הארץ.
מי שפרס בדיון תוכנית אידיאולוגית מפורטת בעלת תפיסה אסטרטגית רחבה היה פרופ' ראסם חמאיסי – "גורו" התכנון הערבי בישראל.
צילום: מישל דוט קום
ראסם חמאיסי, יליד 1958, מתגורר בכפר־כנא, עוסק בתכנון מאז סיים את לימודיו ב־1985, וזוכה למעמד של כבוד באקדמיה. יש לו תואר ראשון בגיאוגרפיה מאוניברסיטת בן־גוריון, תואר שני בתכנון ערים מהטכניון, ודוקטורט בגיאוגרפיה מהאוניברסיטה העברית. משנת 1996 הוא מרצה באוניברסיטת חיפה. הוא נושא במשרות אקדמאיות וציבוריות שונות, חבר בוועדות תכנון רבות, ובשנת 2012 הוענק לו התואר "יקיר התכנון בישראל" מטעם איגוד המתכננים.
בפרסום רשמי שניתן למצוא בדף עם לוגו של משרד המדע והטכנולוגיה הוא מוגדר כ"אחד ממתכנני הערים הדומיננטיים ביישובי המגזר הערבי במדינת ישראל, וגם בשטחי הרשות הפלסטינית. הוא מוביל תכנון נוגד, מאתגר ואלטרנטיבי בארץ, מייעץ לרשויות מקומיות ולגופים ציבוריים ופרטיים בנושאי תכנון וניהול אורבני ואסטרטגי והשתתף בצוותי תכנון של תוכניות ארציות, מחוזיות ומקומיות".
חמאיסי הוא גם פעיל פוליטי ואידיאולוגי. הוא חבר בתנועה האסלאמית וכיהן כחבר הלשכה המדינית של התנועה לפחות מאז 2016 וכחבר ועד בעמותת אל־אקצה. ב־2019 התמודד על המקום הראשון ברשימת רע"מ, הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית הדרומית, זכה ל־29 אחוזי תמיכה, והפסיד למנסור עבאס. הוא גם השתתף במפגש של נציגי המפלגה עם נשיא המדינה יצחק הרצוג.
לאורך השנים הדגיש חמאיסי בפרסומיו בערבית את תפיסתו שיש להשתמש בכלי התכנון כאנטיתזה לציונות ומתוך ראיית עולם שלפיה הערבים הם בעלי הבית. הוא שם דגש על השימוש בשפה ובמושגים שלא מקבלים את מה שהוא מכנה "תכתיבי הציונים".
ב־2013 השתתף חמאיסי בכנס בנושא ירושלים שערך "איגוד המהנדסים הירדני" - גוף המקושר גם לחמאס. בריאיון שפרסם בעקבותיו סיפר שקרא בכנס "לפתח עיר של עמידה נחושה ונוכחות ערבית־פלסטינית".
בכינוס של הלשכה המדינית של התנועה האסלאמית שהתקיים ב־2016 דיבר חמאיסי על "הצורך להבין את המציאות באופן נכון, בלי ליפול תחת השפעת מונחי החשיבה הציונית והפרויקט שלה, של ייהוד הארץ והאדם". הוא הדגיש את הצורך ב"ייצור, יצירתיות, תכנון ופיתוח, מתוך עמדת כוח, כחברה שיש לה זכות מקורית בארץ הזאת".
בשנת 2019 הוא השתתף ב"ועידה הגלובלית הראשונה על אפרטהייד ישראלי" בטורקיה. האירוע אורגן בידי AARDI, גוף שמודיע שגם נסיגה ישראלית מהשטח שמעבר לקו הירוק לא תספיק לו, משום ש"הבעיה היסודית" היא עצם קיומה של מדינת לאום יהודית. הדובר המרכזי בכנס, שגם קרא בסיומו, מטעם המשתתפים, מנשר המצהיר על מחויבותם ל"פירוק האפרטהייד הישראלי" באמצעות סנקציות, BDS ודרכים נוספות, היה ריצ'רד פאלק - יהודי־אמריקני אוטו־אנטישמי שקבע בעבר שאין לראות בחמאס ארגון טרור, ובשנת 2008 הוכרז כאישיות בלתי רצויה בישראל ואף גורש ממנה.
בהרצאתו של חמאיסי באירוע, הוא האשים את ישראל באפרטהייד ביו"ש, בבניית "רשת שליטה מתוחכמת" על הערבים במטרה ליצור להם "זהות מעוותת" בעצם טביעת השם "ערביי ישראל", שהוא מכנה ה"פלסטינים בתוך פלסטין", וב"הכנה פסיכולוגית" של הערבים להגירה או עקירה.
חמאיסי מופיע לאורך השנים כמתכנן גם מטעמם של הפלסטינים בשורה של פרויקטים אסטרטגיים ביהודה ושומרון בשטחי C, בפרט באזורים הסמוכים לקו הירוק מצד אחד ולבקעה מצד שני.
בריאיון מלפני כמה שנים סיפר שהכין תוכניות לסדרה ארוכה של כפרים פלסטינים בשטחי C, שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית. "ניסיתי לעשות ליותר מ־120 כפרים, שיהיו להם תוכניות על מנת לקבע אותם ושהם יוכרו, יצמחו ויתפתחו, ולהרחיב ערים וכפרים ערביים בשטח C", תיאר, והאשים את השר בצלאל סמוטריץ' בבלימת התוכנית.
בשנת 2016 אושרה להפקדה תוכניתו להרחבת קלקיליה על חשבון שטח C, תוכנית שנעצרה בהמשך בידי הדרג הפוליטי. התוכנית דיברה על 14 אלף יחידות דיור, שהיו הופכות את קלקיליה הצמודה לכפר־סבא ולכביש שש לעיר גדולה ומרכזית. בפוסט עטור ניצחון בפייסבוק כתב אז שזהו צעד בדרך לשחרור קלקיליה מ"מצב המצור וההגבלות הנהוגים בכיבוש הישראלי" וכי "נמשיך לפתח את תרבות התכנון בחברה שלנו, ולהשתמש בתכנון ככלי להגנה... על מנת להבטיח את הרבאט במולדת". "רבאט" הוא מושג שמשמעותו הגנה על אדמה אסלאמית במסגרת ההכנה למלחמה.
ב־2024 השתתף חמאיסי בכנס "פורום פלסטין ה־2", שנערך בקטאר מטעם "המרכז הערבי לחקר מדיניות" של עזמי בשארה, ח"כ לשעבר שנמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול. בהרצאתו, תיאר את ישראל כ"מדינה שמבצעת קולוניזציה".
נחזור לכנס של ועדת המעקב ב־2017. בפוסט בפייסבוק שיתף חמאיסי, בעקבות הכנס הזה, מסמך ארוך ובו הסביר את התיאוריה שמאחורי מפעל חייו. הוא שרטט את המהלכים והשלבים לשימוש בשיח ובכלים אזרחיים לקידום מטרות לאומיות פלסטיניות ואסלאמיות, דווקא מתוך ועדות התכנון של הממסד הישראלי. בטקסט בעל שפה גבוהה, שמשלב מונחים מקצועיים מתוך עולם התכנון ומושגים מעולם האקדמיה, הוא הציג תוכנית "לקראת פרויקט לאומי כולל" שבבסיסה רואה באזרחים הערבים "פלסטינים" וילידים, בעלי הקרקע, ודבקה בזכות השיבה.
לדבריו "הקצאת קרקעות מתאימות ומיועדות לפיתוח בערים, בשכונות ובכפרים הערביים, היא יסוד להמשך קיומה והתפתחותה של החברה הערבית במולדת". חמאיסי ציין שם כי למרות השאיפה של התנועה הציונית "לשליטה מלאה בבעלות על הקרקע בארץ... קיימים מרחבים של אפשרויות המאפשרים לנו להתערב ולקדם את זכויותינו האזרחיות – בלי לוותר על הזכויות הלאומיות". הוא הציע להשתמש במושגים "צדק חלוקתי" ו"צדק מעברי" ובשיח של "הגשמת זכויות" בלי לוותר על הנרטיב הלאומי, והסביר כי על האזרחים הערבים לקחת אחריות ולהחזיר לעצמם את הקרקעות באמצעות פעילות במוסדות המדינה. "יש להתעלות מעל שיח וסֵדר מפלה שמדיניות המדינה מטילה - באמצעות השתתפות מודעת, אחראית ונחרצת גם ביחס לקרקעות שמחוץ לתחומי השיפוט הערביים - משום שזה מרחב חיינו והשפעתנו".
"אין להפקיד את גורל התכנון בידי מוסדות המדינה בלבד", קרא. "יש לאמץ אסטרטגיה שבמרכזה מעבר מתרבות של תגובה ומחאה לתרבות של יוזמה, עשייה והשתתפות מודעת – גם אל מול המדינה, וגם בבניית קהילתנו".
במאמר שפרסם ביולי 2018 קרא ללמוד מהתנועה הציונית: "מחשבת התנועה הציונית נהגה לתכנן ולתכנת עוד לפני הקמת המדינה - באמצעות תכנון יזמי־פעיל מלמטה למעלה - והעמידה לרשותה מוסדות שלטון יעילים".
לפי חמאיסי, המעבר מדור הנכבה ל"דור הזקוף", שרוצה לממש את מלוא האזרחות שלו, דורש לצאת מהתפיסה של "המצב הזמני" - שהוא מתאר כמצב תודעתי שתוכנן והושרש, והמונע מהפלסטינים בישראל לתפוס את עצמם כבעלי בית ובעלי זכויות מלאות ואחריות.
"הישארות במצב הזמני דוחפת אותנו להתנהג כשוכרים בלתי מוגנים, אף שאנו בעלי הבית", כתב. לדבריו, יש הזדמנות להשתמש במוסדות המדינה כדי לקדם את היעדים המדוברים: "בשנים האחרונות חלו רפורמות במדיניות ובכלי התכנון של הממסד, והן פותחות הזדמנויות ליוזמות תכנוניות מקומיות אישיות וקולקטיביות".
צילום: מישל דוט קום
המאמרים שחיבר חמאיסי משרטטים תוכנית עבודה הנגזרת מאידיאולוגיה סדורה שמטרתה קידום יעדים לאומיים של שימור וביסוס הקיום, הזהות, והעתיד של "העם הפלסטיני במולדתו", באמצעות שיח אזרחי ומתוך מוסדות המדינה.
ואכן, אסטרטגיית התכנון שהציג חמאיסי בישיבת ועדת המעקב באה לידי ביטוי בפעילות תכנון רחבת היקף, שמטרתה הרחבה משמעותית של שטחי היישובים הערביים בצפון, ויצירת רצף טריטוריאלי ושליטה על כבישים אסטרטגיים.
הכפלה על הכפלה
תפיסת העולם של חמאיסי, שניכרת היטב בשטחי הגליל, מבוססת על גישה פרגמטית המאמינה שהדרך הנכונה להביא להישגים היא באמצעות "השתתפות פוליטית ונוכחות", כשהמטרה המרכזית היא שימוש בשיח ובכלים האזרחיים לשימור הנוכחות של "הערבים־הפלסטינים", שימוש ב"אמנות האפשר" וניצול "כוחו של החלש".
חמאיסי פונה פעמים רבות לערבים אזרחי ישראל ומסביר להם את שיטתו שבה יש לדבוק במולדת (פלסטין) תוך שימוש בכלים מתוך מדינת ישראל, על אף ההתנגדות הנחרצת למדינה ומתוך תפיסה ש"אנו בעלי הבית". בדרך זו הוא משכנע אותם לקחת חלק בתכנון רחב היקף, שבפועל יגדיל את השליטה הערבית במרחב.
דפוס הפעולה שהוא משרטט, של שימוש במוסדות המדינה כדי לקדם את המטרות הלאומיות והאסלאמיות, תואם את תפיסת העולם המנחה של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית שהוא חבר בה, כפי שזו באה לידי ביטוי באופן מפורש באמנת התנועה שנחשפה בידי הקול היהודי, והסבירה כי השותפות הפוליטית של רע"מ והתנועה האסלאמית בכל הרמות שלה, מטרתה "לתמוך בסוגייה הפלסטינית ולהתעמת עם התזות, המדיניות ותוכניות הפרויקט הציוני בלב מוסדות המדינה".
הרעיונות ששרטט חמאיסי לא נשארו רק כמסמכים רעיוניים, אלא תורגמו לפעולות מעשיות בשטח. חמאיסי עצמו מעורב בעשרות יוזמות תכנון – הן בשטח הקו הירוק והן ביהודה ובשומרון - שמטרתן להיות חלק מה"רבאט": המאבק על קיום והיאחזות ערבית בשטח, והתפרסות על שטחים נרחבים. כשנכתבה תמ"א 35, "תוכנית המתאר הארצית המשולבת לבנייה, לפיתוח ולשימור", שנועדה להגדיר את מדיניות התכנון ופריסת היישובים של ישראל, הוזמן חמאיסי להשתתף, בין השאר, בכתיבת הפרק העוסק בפיתוח היישובים הערביים. הפרק שכתב קובע בין השאר: "הפערים הגדולים הקיימים היום בין שתי האוכלוסיות מחייבים שינוי בגישה לפיתוח היישובים הערביים באמצעות פתיחת תהליך יזום של 'אפליה מתקנת'... תוך מתן עדיפות אזורית לגליל, לנגב ולירושלים, אזורים שבהם מרוכזת רוב האוכלוסייה הערבית".
העקרונות שמציג חמאיסי מכוונים להרחבת תחום השיפוט של יישובים ערביים, הסדרה של כמה שיותר מאחזים בדואיים בנגב, עידוד ותמיכה ממשלתית בפיתוח החקלאות הערבית "המסורתית", ושיקומם ושימורם של נכסי הווקף האסלאמי.
עכשיו תחזיקו ראש לרגע, זה קצת מסובך אבל חשוב: בפרק הזה שכתב חמאיסי מודגשת הנחיה שבכל תכנון על קרקע פרטית, כלומר כמעט בכל היישובים הערביים, מספר יחידות הדיור יחושב לפי צפי של אחוז מימוש. מהו אחוז מימוש? ההערכה באשר למספר היחידות שייבנו בסופו של דבר, מתוך אלה שתוכננו. ביישובים היהודיים מדובר בשיעור גבוה יחסית של כ־80 אחוזים בדרך כלל, בעוד ביישובים הערביים האחוז נמוך בהרבה, שלעיתים יכול להגיע גם למחצית מזה. בתכנית הכוללנית של נחף, לדוגמה, היו כמה מתחמים עם 25 אחוזי מימוש.
מה זה אומר? שאם מספר יחידות הדיור שנטען שנדרש ליישוב ערבי מסוים עומד על 1,000, ההנחיה היא לא לתכנן רק 1,000. במקום זה, צריך להעריך את אחוז המימוש בפועל, בהתאם להנחה שכאשר הקרקע פרטית אין דרך לוודא שבאמת כל אחד מבעלי הקרקע יחליט לבנות על שטחו. כך, אם לדוגמה מניחים שאחוז המימוש בפועל יעמוד על 40 אחוזים, מתכננים 2,500 יחידות דיור, כדי ש־40 אחוזים מהן אכן ייבנו, ויושגו 1,000 יחידות דיור בסופו של דבר. הרכיב הזה מכפיל את מספר יחידות הדיור בכל תוכנית פי שניים עד ארבעה.
כך ההנחיה מהווה בפועל עוד גורם מכפיל לדרישה לתכנן יחידות דיור נוספות. כלומר, קודם מנפחים נתוני אוכלוסייה ומבקשים אישור לבניית יחידות דיור רבות. בהמשך לכך, דורשים אחוז ציפוף נמוך של מספר יחידות מועט בהרבה מהציבור היהודי לכל דונם. לאחר מכן טוענים שלא ניתן לממש כ־50 אחוזים מהתוכניות, ולכן יש צורך להכפיל אותן.
תחקיר של ארגון "ארצנו" מצא שהרשויות הערביות מנצלות את הסעיף הזה לאורך השנים, מנפחות באופן מעוות את מספרי האוכלוסין ביישוביהן, מקטינות את אחוז המימוש ביחס לאחוז הנהוג ביישובים היהודיים, ועל סמך נתונים שגויים מקדמות תוכניות מתאר עצומות־ממדים שמתפשטות בקצב מסחרר על אדמות הגליל.
כיועץ למועצות מקומיות וכמי שמתכנן בעצמו, חמאיסי היה שותף בעשרות רבות של תוכניות. חמאיסי קידם את תוכנית כפר־כנא, שהצגנו קודם. חמאיסי השתתף בקידום תוכנית מתאר כוללנית לדיר אל־אסד, שעמדה לגרוע שטח ממושב לפידות ונחשפה בעבר בקול היהודי. בתוכנית הזו נופחה התחזית לכמות האוכלוסייה שתיתוסף לפחות פי 2.55, הצפי לאחוז מימוש של כ־48 אחוזים הכפיל את התוכנית שוב פי 2.08, והתוצאה הייתה שמספר יחידות הדיור שאושר היה גדול לפחות פי 5.3 מהנדרש.
תוכנית המתאר הכוללנית של עראבה, שגם לה היה שותף, יצרה בגוש משגב רצף טריטוריאלי של שלושת היישובים הגדולים: דיר־חנא, סכנין ועראבה, רצף שיגיע עד ליישובים היהודיים הררית ואבטליון שעל כביש 7955 (עוקף סכנין). בלי להיכנס לפרטים, בתוכנית הכוללנית של עראבה נמתח קו המגורים על פני כביש 7955 לאורך יותר מחצי קילומטר, במרחק של 70־80 מטרים מהציר שהוא דרך הגישה היחידה ליישובים אבטליון והררית.
יש גם דוגמאות לכמה תוכניות שנבלמו או קודמו חלקית. כך היה בשנת 2005, כשחמאיסי הגיש בקשה להרחבת שטח השיפוט של מועצת כאוכב אבו־אל־היג'א, דרומה וצפונה. לו הייתה התוכנית מתקבלת וממומשת, הכפר שממוקם כיום מדרום לכביש 784 היה יושב בשני צידי כביש הגישה העיקרי של יישובי משגב. ב־2020 ייצג חמאיסי את עיריית סכנין בתוכנית להרחבת העיר, כך שתקיף את היישוב אשבל הנמצא מצפונה, משלושת עבריו. בעקבות הצפת הנושא והעלאת המודעות לסכנה, נעצרה התוכנית, לעת עתה.
תוכניותיו להגדלה עצומה של השטח הערבי תוך מתיחת כללי התכנון זכו לרוב לשיתוף פעולה מצד הגורמים הרשמיים, אך מתברר כי לעיתים הדבר היה בוטה מדי אפילו בעיניהם. למשל, בדיונים על תוכנית של מועצת עילבון להתרחבות לאדמות קק"ל בכיוון כביש 65, כתב מתכנן מחוז צפון על תסקיר שהכין חמאיסי: "נפלו פגמים משמעותיים מבחינת הערכת יתר של גודל האוכלוסייה הצפוי".
"רשלנות" ו"טרלול"
במשרד ההתיישבות עוקבים כבר תקופה אחרי הנתונים. לא מכבר הובילה השרה אורית סטרוק מהלך שיש בכוחו לעצור את ההתפשטות הבלתי מבוקרת של היישובים הערביים, ככל שמדובר בתכנון צופה פני עתיד, מהיום והלאה. "לאחר שנחשפתי לשיטה התכנונית המוזרה שהונהגה לאורך שנים כלפי מגזרי המיעוטים בגליל, והביאה לבזבוז משאבי קרקע ללא שום צורך תכנוני אמיתי, ופעמים רבות על חשבון היישובים היהודיים ששיטה זו לא הונהגה כלפיהם", מסבירה סטרוק, "הצלחתי לפני כשנה וחצי לייצר סכר מִנהלי שבלם את שטף העברת הקרקעות".
סטרוק דאגה להוסיף בהחלטת ממשלה הנוגעת לתכנון ליישובי המיעוטים ש"יילקח בחשבון צפי גידול האוכלוסייה על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עד לשנת 2065". "הרציונל של המשפט הקצר הזה", היא אומרת, "היה להחיל על יישובי המיעוטים את הנורמה של תוכנית הדיור הממשלתית שאומדת את צורכי התכנון לשלושים שנה קדימה, ולקבוע כלל אחיד שלפיו כל תוכנית לכל מגזר תיבחן בהתאם לצורכי היישוב ולצפי גידול האוכלוסייה בו. קביעת הסעיף בהחלטת הממשלה הנוגעת לאוכלוסייה הדרוזית הביאה להנחיה לאימוץ הנורמה האחידה הזו על ידי כלל גופי התכנון וביחס לכלל מגזרי המיעוטים, לעצירת שטף העברת הקרקעות, ולהחלת כללי התכנון והבנייה גם על המגזר הערבי".
"שיטת תכנון מוזרה". אורית סטרוק | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ביהודה ושומרון מתמודדת מדינת ישראל עם המאמצים הבלתי נלאים של הפלסטינים לקדם את תוכנית פיאד, שמטרתה לייצר רצף של בנייה ערבית ולנתק את היישובים היהודיים זה מזה כדי לשלוט במרחב ולהקים מדינה בפועל. בחינת שלל תוכניות הבנייה של הערבים בגליל מעלה את החשש שאנחנו בעיצומו של תרחיש דומה, שסופו ניתוק היישובים היהודיים זה מזה ויצירת רצף התיישבות ערבית קשיח. הבעיה הגדולה מתחילה כשמי שמסייע לקידום התוכנית הזו – אגב אישור סיטוני של תוכניות התפשטות בלתי מבוקרות ובלתי נצרכות – היא מדינת ישראל בכבודה ובעצמה דרך רשויות התכנון שלה.
עבודת מיפוי התוכניות שערכו בארגון "לב בגליל" העלתה שיש מלאי תכנוני של 63 אלף דונם מעבר לצורך ביישובים הערביים, ויחד עם הבנייה הבלתי חוקית ביישובים הללו מוחזקים 70 אלף דונמים מעבר למה שהאוכלוסייה הערבית צריכה. "מדינת ישראל אפשרה באופן רשלני קידום של תוכנית פיאד־צפון, בכך שאישרה רצף תוכניות שלמעשה מערערות את הריבונות בגליל", אומר אופיר שיק, יו"ר ארגון "לב בגליל" וסגן ראש המועצה האזורית גליל תחתון. "צריך להורות על בדיקה רטרואקטיבית מקיפה ולתקן את התוכניות המטורללות שאושרו, כך שיתבססו על נתוני למ"ס הגיוניים ועל דרישות ציפוף מחמירות, כמו שדורשים מכל יישוב יהודי. על רקע שומר החומות וההיגיון הבריא, נכון לדרוש גם חוות דעת ביטחונית לכל תוכנית, בטח לכאלה שמשפיעות על צירים אסטרטגיים".
מנכ"ל ארגון "ארצנו" יונתן אחיה, שעוסק בשנים האחרונות בנעשה בגליל בתחומי התכנון, נחרץ גם הוא: "רואים שיש כאן כוונת מכוון. המהלך שחמאיסי וחבריו הובילו בגליל שם בכיס הקטן את תוכנית פיאד ביהודה ושומרון. בזמן שאנחנו מנהלים מאבק ציבורי נגד הפיתוח המופרז של עילוט שדורס את גבעת אלה, מקודמות עוד לפחות שבעים־שמונים תוכניות הפרושות על כשלושים יישובים שונים. הם משחקים מול שער ריק. גם משרד הביטחון חייב להיכנס חזק מאוד לתמונה כי מדובר באירוע ביטחוני אסטרטגי".
אחיה קורא גם הוא לממשלה להתערב ולעצור את קידום התוכניות. "צריך לעצור באופן מיידי את כל התוכניות עד לבדיקה מסודרת של סילוף הנתונים. בכפר־קרע, לדוגמה, יש תוכנית שמקודמת עכשיו על בסיס צפי מסולף ל־90 אלף תושבים. מכוח הצפי הזה מתכננים 11 אלף יחידות דיור ומכשירים 750 מבנים לא חוקיים. מדובר במכירת חיסול של שטחי המולדת".
פרופ' ראסם חמאיסי לא השיב לשאלות שנשלחו אליו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il