הבית שלי לא נשרף בגלל החטאים שלי

כבר כמה שנים אני כמעט לא קמה לסליחות. אני מתעוררת בשעה הנקובה, מעירה את הילדים שלי, שומעת אותם מתארגנים ויוצאים, ולא מצטרפת. אבל החזרה למיטה לא מונעת ממני, בעיקר השנה, לשקוע במחשבות. אני מפשפשת במעשיי, ועסוקה בשאר שאלות המגיעות עם קול השופר. איפה טעיתי, במה אני יכולה להיות טובה יותר, במי פגעתי ומה אני צריכה לתקן.

זה חלק מובנה בנו, העם היהודי. חשבון נפש ותשובה. וזה חלק שאני מאוד אוהבת בנו. היכולת שלנו לעצור רגע, להסתכל פנימה, לזהות מקומות שבהם לא היינו מי שאנחנו רוצים להיות, ולנסות להתחיל מחדש.

אבל השנה, חודש אלול תופס אותי במקום קצת אחר.

לפני חודש נשרף לי הבית.

ואף שיש לזה צליל מטאפורי מעט, זה קרה באמת.

הבית שחיינו בו כמעט שמונה עשרה שנה עלה באש, וזה קרה דווקא בימי בין המצרים, שבהם אנחנו מתאבלים על חורבן הבית. על בית המקדש הראשון ועל בית המקדש השני. על ירושלים שנשרפה, על עם שיצא לגלות.

מגיל ינקות, כולנו יודעים למה חרב הבית. אין ילד שלא יודע לדקלם שמפני חטאינו גלינו מארצנו.

בגלל שנאת חינם, שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה. בכל הדורות אנחנו חוזרים אל הסיפורים האלה ומנסים להבין מה הביא את החורבן ואיך אנחנו יכולים לעשות אחרת, כדי לא להיחשב כאותו הדור שחרב בו בית המקדש.

השרפה שהתרחשה פה בחוות־גלעד יצרה כמעט באופן בלתי נמנע את התהייה אם גם זה קשור. אולי גם הבית שלי נשרף דווקא עכשיו כדי לעורר אותי למשהו? אולי אני צריכה לבדוק את עצמי. אולי הקדוש ברוך הוא מאותת לי. אולי יש כאן חטא שאני לא רואה. אולי צריך לעשות תשובה יותר גדולה, יותר ספציפית.

אז הנה התשובה שלי, דווקא בחודש אלול,

אני לא רוצה לחזור בתשובה על זה.

לא על השרפה.

אני מוכנה לחזור בתשובה על כל דבר שאני באמת צריכה לתקן בחיים שלי. אני מוכנה להסתכל פנימה, לבקש סליחה, להשתנות, להיות אדם טוב יותר ואני באמת עושה את זה. אבל אני מסרבת לקבל את המחשבה שהבית שלי נשרף כי הייתי אדם לא מספיק טוב. אני מסרבת לחפש את החטא שבגללו ביתי חרב.

אני מכירה את האנשים שהבתים שלהם נשרפו. אני מכירה את המשפחות שנפגעו. הם אנשים של חסד. אנשים של תורה. אנשים שאוהבים את הארץ הזאת בכל ליבם. אנשים שמארחים, שנותנים, שעוזרים, שמתנדבים, שמקדשים שם שמים בחיים שלהם. באמת זה מה שאנחנו רוצים להגיד להם? שהבית שלהם נשרף כי הם צריכים לעשות תשובה?

אני לא מוכנה ואם יורשה לי להתיימר, לדעתי גם הקב"ה לא מעוניין בחזרה בתשובה שכזו.

תעשו תשובה, בטח, גם אני אעשה. אבל לא באופן כל כך מעושה וחסר פשר.

עם לא מושלם, אבל טוב

לא חרב לי הבית כי עשיתי משהו רע. וזה מחזיר אותי אל המלחמה. אל 7 באוקטובר. אל האופן שבו אנחנו, כעם, מדברים שוב ושוב על אסונות שפוקדים אותנו. ברור שחובה עלינו לקחת אחריות על המעשים שלנו. אם יש משהו שצריך לתקן, חובה לתקן. אם יש שנאה בינינו צריך להילחם בה. אם יש רוע או שחיתות או אדישות בוודאי שאסור לנו לעבור עליהם לסדר היום.

אבל אחריות היא לא אשמה קולקטיבית אינסופית. חשבון נפש הוא לא הלקאה עצמית. אני לא מוכנה שנישא על גבנו לנצח את המחשבה שהטבח ב־7 באוקטובר קרה כי אנחנו לא היינו בסדר. לא.

אנחנו לא עם מושלם. ברור שלא, אבל אנחנו עם טוב.

עם של אנשים טובים.

עם של יהודים שמחים, אוהבי חיים, אוהבי משפחה, תורה וארץ.

עם שעושה חסד בהיקפים שקשה בכלל לתאר. עם שקם מתוך האפר ורץ להציל, להילחם, לארח, לתרום, לבשל, להסיע, לשקם ולבנות. אנחנו יכולים וצריכים להשתפר, אבל בלי לשנוא את עצמנו.

כן, ברור שצריך לעשות תשובה, על הרבה דברים. אבל בלי להפוך את עצמנו לנאשמים הנצחיים של ההיסטוריה היהודית. אם בכל פעם שיקרה לנו אסון נעמוד מול עצמנו ונשאל קודם כול מה עשינו לא בסדר שהגיע לנו הדבר הזה, אנחנו עושים עוול לא רק לעצמנו, אלא גם לאמונה שלנו.

לתפיסתי ריבונו של עולם לא מבקש ממני לפענח כל אסון, לא, אלו חשבונות שמיים ואין לי אחיזה בהם.

ואם כבר יש משהו שעליי לחזור עליו בתשובה, זה הניסיון שלי לתת הסבר א־לוהי לכל דבר, כשהעבודה הקשה באמונה היא פשוט לא להבין.

להמשיך להאמין גם כשהבית נשרף.

גם כשמלחמה פורצת.

גם כשאנשים טובים נרצחים.

להאמין גם כשאין לי סיפור יפה לספר לעצמי על למה זה קרה.

אני אעשה חשבון נפש באלול. ודאי שאעשה. אבל אני רוצה שהוא יהיה חשבון נפש אמיתי, לא חיפוש מאולץ אחר חטאים שלא עשיתי ושאני נושאת עליי רק כדי להכניס היגיון באסון.

בחודש אלול הזה אני רוצה להתמקד בלהיות טובה יותר, ולא בלחפש במה הייתי רעה עד כדי כך שהבית שלי נשרף.

הבית שלי לא נשרף בגלל חטאים שחטאתי וטבח 7 באוקטובר לא צריך להפוך לכתב האישום הנצחי של עם ישראל. אני לא יודעת למה הדברים האלה קרו ואולי אני גם לא צריכה לדעת, אני רק יודעת דבר אחד.

זה איננו כתב אישום.