כבר כמה עשורים התרגלנו לכך שבנימין נתניהו הוא הנכס הגדול של מחנה הימין. עם תשוקה ומיומנות פוליטית שאין שניות להן, כושר רטורי שלא נראה במקומותינו, אנגלית משובחת ומעמד בינלאומי - מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות הוא מביא שוב ושוב את הימין, כמעט לבדו, אל השלטון. ההתייחסות לנתניהו כנכס הגדול טבעית כל כך עד שלא שמנו לב לשינוי הגדול שחל במצב הזה לקראת הבחירות הקרובות. נתניהו מגיע אליהן כשהוא הנטל הגדול של הימין; משקולת של ברזל.
נתניהו, | צילום: Yonatan Sindel/Flash90
ההוכחה פשוטה: כולנו יודעים שהחברה הישראלית זזה ימינה בעקבות 7 באוקטובר. מה זה זזה? טסה ימינה. דיבורים שלא נשמעו מעולם, מהסוג של "אין חפים מפשע בעזה", "צריך לגרש או לפזר את כל תושבי עזה", הפכו להיות טבעיים ומוכרים, דבר יום ביומו. במציאות כזו, היינו מצפים שמפלגות הימין ייקחו את הבחירות האלה בהליכה. ולא כך: בבחירות הקודמות זכו מפלגות הקואליציה ב־64 מנדטים, ואילו ברוב הסקרים בשבועות האחרונים הן זוכות ל־53 מנדטים לכל היותר; בחלק גדול מהסקרים הן מגיעות לסביבות 50 מנדטים בלבד. זוהי ירידה דרמטית של 10־12 אחוזים בתמיכה במפלגות האלה.
לפער הדרמטי בין הלך הרוח האידיאולוגי של הציבור ובין השתקפותו הפוליטית יש רק הסבר אחד: בנימין נתניהו. בין שזו עמידתו כראש המשמרת בזמן הטבח, התנהלותו בשלוש השנים שעברו מאז, סירובו לוועדת חקירה ממלכתית, הדילים המקוממים עם החרדים כאשר חיילי המילואים טוחנים מאות ימי שירות, הכאוס שעוררה המהפכה המשפטית עוד לפני 7 באוקטובר, הארוגנטיות שלו עצמו והמעורבות של משפחתו, ואולי גם סתם מיאוס כללי משנות שלטונו הממושך – כל הכעסים על הקואליציה מתנקזים בסופו של דבר לאדם אחד. אפילו הכעס על החרדים קשור בעובדה שהייתה זו הכרעה אישית של נתניהו לא לתבוע מהם שותפות ראויה בנטל גם אחרי הטבח הנורא.
הכי מעניין
ההפגנה ליד בסיס 773. | צילום: תושבי בנימין
ההוכחה הברורה ביותר לאחריות האישית של נתניהו להתרסקות הפוליטית של גוש הימין, בניגוד מובהק למגמה האידיאולוגית הרווחת בציבור, היא שעיקר ההתרסקות מתרחשת במפלגתו של נתניהו, הליכוד. בכנסת היוצאת נהנה הליכוד מ־32 מנדטים. רוב הסקרים, למעט אלה שעורכים מקורבי המפלגה, מנבאים לו 22־23 מנדטים. צניחה של כעשרה מנדטים. גם אם נניח שחלק מהצניחה הזו קשורה באכזבה של רבים בציבור מהרמה הירודה שהפגינו רבים מהשרים והח"כים של המפלגה, גם התלונה הזו מגיעה בסופו של דבר לפתחו של נתניהו. כמי ששולט בליכוד שלטון ללא מצרים במשך שלושים שנה לסירוגין, וב־17 השנים האחרונות ברציפות, הוא היה יכול לגרום לכך (שריונים, המלצות עלומות) שרשימת הח"כים והשרים תהיה ידידותית יותר לבוחרים. אבל הוא בחר לא רק שלא להשתמש בכוחו, אלא להפך. התנהלותו בשנים האחרונות משדרת את הרושם שהוא היה דווקא מעוניין ברשימה כוחנית שתרתיע את יריביו, ובעיקר את מערכת המשפט שהעמידה אותו לדין, וששיקולי נאמנות גוברים אצלו על כישורים.
ייתכן שעד הבחירות נתניהו עוד יצליח לשלוף מכובעו עוד כמה שפנים, שגם אם לא יביאו לו ניצחון לפחות יביאו שוב את ישראל לכאוס הפוליטי שקלע אותה בשנים 2019־2021, עם רצף אינסופי של מערכות בחירות. זו מטרה עלובה למדי למנהיג שאמור לרצות בטובת ארצו: להסתפק בתיקו מתמשך שיוביל את המערכות הציבוריות לכאוס, ובלבד שהוא עצמו לא יודח מהשלטון. מנגד, אם ב־27 באוקטובר יפסיד גוש הימין את השלטון לאחר שאחז בו 17 שנים ברציפות (למעט שנה וחצי של ממשלת בנט־לפיד), יהיה זה בעיקר בגלל נתניהו.
ישיבת סיעה של הליכוד בשבוע שעבר. | צילום: מסך: עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה נתניהו
למפלגות הימין אין כנראה הרבה מה לעשות נגד התסריט הזה. הן עצמן הפכו את נתניהו לגיבור הימין, ולא יוכלו להדיח אותו רגע לפני הבחירות, גם אם ישתכנעו בתוקפו של הניתוח המוצג כאן. אבל מסקנתן צריכה להיות שאם אכן יודחו מהשלטון, הצעד הראשון שיצטרכו לנקוט כדי לשוב אליו הוא פרידה מנתניהו.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
