מעט מאוד מילים עברו השחרה כה עמוקה בשיח הישראלי כמו המילה "משיחיות". כיום די לקטלג אדם כמשיחי כדי לפטור את עצמנו מלהתמודד עם טענותיו. המושג הפך לכינוי גנאי, שווה כמעט לקיצוניות, עיוורון או סכנה קיומית. אך האם המשיחיות עצמה היא הבעיה, או שמא מסתתרת כאן אג׳נדה מסוג אחר?

הציבור החילוני־ליברלי עשה טעות אסטרטגית. מתוך מאבק מוצדק בקנאות, הוא הפקיר את אחד המושגים העמוקים והיפים במסורת היהודית. במקום להיאבק על משמעות המשיחיות, הוא השאיר לאחרים את המונופול על הגדרתה. זו טעות קשה, מפני שמשיחיות אינה שם נרדף לחורבן. להפך: משיחיות היא חזון של גאולה, האמונה שאפשר לעבור ממציאות שבורה למתוקנת, והאומץ לקבוע שהמצב הקיים איננו גזירת גורל.

כיצד זכתה המשיחיות במוניטין כה שלילי? לא בגלל החזון, אלא בגלל האמצעים. כשבני אדם מוכנים להקריב חיים, חירות או מוסר בשם העתיד, המשיחיות הופכת למסוכנת. ראינו זאת לאורך ההיסטוריה, ואנו רואים זאת כיום בזרמים דתיים המוכנים לשלם מחירים אנושיים ודמוקרטיים כבדים בשם חזון הגאולה. המנגנון זהה: כשהמטרה מקדשת את האמצעים, גם חזון נאצל הופך למאכלת.

ייתכן שמתחת לרציונליות הליברלית מסתתר משהו עמוק ומושתק יותר. אולי הירתעותנו מן "המשיחיות" אינה נובעת רק מפחד מקנאות, אלא גם מבושה.

בעבר ידעה החברה הישראלית משיחיות חילונית מהי. הציונות הסוציאליסטית הייתה תנועה משיחית לעילא – היא האמינה בתיקון עולם ובגאולת האדם דרך עבודה וערבות הדדית. אבל בהמשך, בעקבות המערב, שברנו את הסוציאליזם ואימצנו את הניאו־ליברליזם.

אנחנו מתביישים להודות שהשתחררנו מהמשיחיות הדתית והסוציאליסטית רק כדי להשתעבד למשיחיות מסוג אחר – זו של אלוהי הכסף. אלא שדווקא כאן, במדינת ישראל, אלוהי הכסף זכה לביטוי חינני, כמעט רומנטי: אומת הסטארט־אפ.

הרי מהו סטארט־אפ, אם לא סיפור גאולה מודרני? כל מצגת יזם נפתחת במבנה משיחי: העולם סובל מכשל עמוק, ואז מגיע הפתרון שישנה את המציאות. היזם מקריב שנים מחייו מתוך אמונה שבסוף יגיע השחרור – האקזיט. המשיחיות לא נעלמה מן המחנה הליברלי; היא פשוט המירה את ערכי התיקון בשפת השוק. במקום תיקון עולם מדברים על "שיבוש שוק", ובמקום משיח על "יוניקורן".

אין פסול בחדשנות, אך הניאו־ליברליזם אינו יכול להחזיק רוח של עם. משיחיות הכסף מייצרת ריקנות, וכשהליברלים מתכנסים רק לשורה התחתונה ולניהול סיכונים, הם מפקירים את הזירה הרעיונית. לכן צומחות לאחרונה תפיסות כמו "השקעות אימפקט" ו"קפיטליזם קשוב". הן אינן דוחות את השוק, אלא מנסות להשיב לו ממד משיחי שאבד: לא רק יצירת עושר, אלא גם יצירת משמעות ותיקון.

על הביקורת שלנו על המשיחיות הדתית להיות מדויקת: הבעיה אינה קיומו של חזון, אלא הפיכת האדם לחומר גלם בדרך אליו.

הגיעה השעה שהמחנה הליברלי יפסיק לפחד מן המושג "משיחיות". עלינו לחזור לשורשים, לחלץ את המושג מידי הקנאים ולהחזיר לו את נשמתו: משיחיות ליברלית מבוססת אדם, שבה התיקון נמדד בהרחבת החירות, בצמצום הסבל, בערבות הדדית ובביסוס הצדק. משיחיות שמתעקשת שהדרך חשובה לא פחות מהמטרה, וששום אדם שחי בהווה אינו קורבן מקודש למען המחר.

כשנפסיק לברוח מן השפה הזו, נוכל להציב אלטרנטיבה אמיתית: לא מאבק עיוור בין משיחיות לתבונה, אלא בין משיחיות דורסנית ומסוכנת למשיחיות של תיקון, מוסר ותקווה.

יואל חשין הוא מנהל הון סיכון, יזם חברתי ובנו של השופט המנוח מישאל חשין