הבעיה העיקרית של הפוליטיקאים שמבקשים עכשיו את הקול שלנו, היא שאנחנו מכירים אותם כבר לא מעט זמן. המפלגות יוצאות עם שלל תוכניות כלכליות והצהרות על מה שיעשו בממשלה שיקימו, תוך התעלמות מסוימת מהעובדה שרוב אנשיהן כבר הקימו כאן ממשלות, השתתפו בהן או החזיקו בתפקידים הבכירים. יאיר לפיד היה שר אוצר, שר חוץ וראש ממשלה; נפתלי בנט היה שר הכלכלה, שר החינוך וראש ממשלה; אביגדור ליברמן היה שר אוצר ושר ביטחון. אלה אינם מועמדים חדשים מהאקדמיה או מהמגזר העסקי שהגיעו עם מחברת מלאה רעיונות שלא ניתנה להם הזדמנות ליישם, אלא אנשים שכבר ישבו בחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות.
נפתלי בנט פרסם לאחרונה תוכנית חינוך מרשימה. היא קובעת כי נדרש "פינוי בינוי" למשרד החינוך, כולל הפיכת המשרד לגוף רגולטורי במקום גוף מבַצע, העברת סמכויות לרשויות המקומיות ולמנהלי בתי הספר, תקצוב לפי תלמיד, וחובת לימודי ליבה. אבל ההיבט המרשים ביותר בתוכנית היא ההתעלמות מהעובדה שבנט היה שר החינוך במשך ארבע שנים וחצי. כל הבעיות האלה היו שם כשהוא היה במשרד, והוא לא באמת קידם את הפתרונות שהוא מכריז עליהם כעת. יתרה מכך, הפתרונות שהוא מציע מוכרים, ידועים ובלתי ממומשים מאז ימי לימור לבנת וּועדת דוברת, ומופיעים כבר שנים בדו"חות ובתוכניות ממשלתיות.
כרזת בחירות של "מפלגת ביחד" מוצבות ליד נתיבי איילון בתל אביב | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
כל המפלגות רוצות להקל על יוקר המחיה, בעיה שמלווה את ישראל שני עשורים לפחות, וכולן השתתפו בממשלות שלא הצליחו לפתור אותה. התוכנית של מפלגת ביחד קובעת כי המציאות של יוקר המחיה "אינה גזירת גורל אלא תוצאה של כשל ניהולי מתמשך", אף שבנט ולפיד אינם פרשנים שנחתו זה עתה בישראל ונחרדו מהמחירים בסופר. כולם רוצים "להעמיד במרכז את משרתי המילואים", לסייע לזוגות צעירים לקנות דירה ראשונה, לעזור למשפחות צעירות, ולשפר את מערכת החינוך. ובמילים אחרות: כולם קוראים את אותם סקרים ומבינים מה כואב למעמד הביניים הישראלי.
הכי מעניין
בכל זאת, ובלי ציניות, כל הכבוד למי שמניח תוכניות על השולחן. גם תוכנית רחבה מדי, ללא מקורות תקציביים ועם מעט פופוליזם, עדיפה מקמפיין נוסף שכולו "רק לא ביבי". היא מאפשרת להבין את האוריינטציה העקרונית של המפלגה ואת הערכים שמובילים אותה. תוכנית גם יוצרת מסמך שאפשר לפתוח בעוד שנתיים ולבדוק מה ממנו בוצע. יש בהחלט מקום לביקורת על מפלגות שאינן טורחות בכלל להציג מסמך כזה, כמו הליכוד.
מי שקורא את התוכניות הכלכליות השונות יסיק שהן דומות זו לזו הרבה יותר מכפי שהקמפיינים מוכנים להודות. בנוגע ליוקר המחיה, בנט ולפיד מבטיחים להפחית את מחיר סל המזון ב־30% בתוך שלוש שנים באמצעות פירוק מוקדי ריכוזיות, הסרת חסמי ייבוא, הרחבת ההכרה בתקינה אירופית, ביטול מכסים והחלפתם בתמיכה בחקלאים, הקמת רשות מזון אחת, והכרה אוטומטית בכשרויות מחו"ל. ובמילותיהם: "תחרות, תחרות, תחרות". הצעות יפות, אם כי מעט מוכרות.
כמעט כל אחד מהמרכיבים הללו כבר עבר במסדרונות הממשלה. כל ממשלות ישראל מאז 2011 מקדמות מדיניות של הסרת חסמי ייבוא והגדלת תחרות. בנט מציע למעשה להרחיב את רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", שקידם שר הכלכלה ניר ברקת בממשלה הנוכחית; היא עצמה הרחבה של רפורמת קסיס שקידם סגן השר אביר קארה בממשלת בנט־לפיד, ושל רפורמות אחרות שניסו לעשות בדיוק את אותו הדבר. השאלה היא מדוע יבואנים עדיין מתקשים לייבא, אילו משרדים שומרים על חסמים ישנים, ומי יסכים לוותר על הכוח והסמכויות שלו.
אותו דבר לגבי החקלאות. העיקרון של הפחתת מכסים ומעבר לתמיכה ישירה בחקלאים קיים כבר עשור לפחות: כחלון כשר האוצר ואורי אריאל כשר החקלאות פתחו והרחיבו ייבוא של דגים, שמן זית וירקות קפואים, תוך פיצוי למגדלים המקומיים. הרפורמה החקלאית של ליברמן ועודד פורר ניסתה לפעול בדרך דומה בנוגע לכלל מוצרי החקלאות, ונתקלה בהתנגדות עזה של הארגונים החקלאיים ושל חברי כנסת מתוך הקואליציה. גם שר האוצר הנוכחי ניסה לקדם רפורמה במשק החלב, לצמצם את התכנון הריכוזי, להגדיל ייבוא ולפצות את הרפתנים, וגם הוא נבלם על ידי הלובי החקלאי שחלקו מיוצג בתוך הליכוד.
בנט מבטיח "לסגור את מערכת החינוך של 1948 ולפתוח את מערכת החינוך של 2026", וגם סמוטריץ' אמר בפברואר כי במערכת החינוך צריך "ללכת לשנה שביתה, לסגור ולפתוח מחדש", ובמשרד האוצר מגבשים תוכנית להעברת בתי הספר והגנים לניהול הרשויות המקומיות והפיכת המשרד לרגולטור.
גם ב"ישר" של איזנקוט מציעים, לא תאמינו, לבטל חסמי ייבוא ותקנים מיותרים, לפתוח את השוק לייבוא מקביל, לשבור את כוחן של קבוצות ריכוז תוך שימור ועידוד החקלאות הישראלית, ולקדם רפורמה עמוקה במערכת החינוך. במובן הזה, לאיזנקוט יש יתרון על מתחריו משום שהוא לא מילא עד כה שום תפקיד מרכזי בתחומי הכלכלה והחברה, ובעצם שום דבר מחוץ למערכת הצבאית. יש לו נכס אדיר: עבר כלכלי שעדיין אי אפשר להתאכזב ממנו. אבל גם היתרון הזה מוגבל. התוכנית שלו נכתבה בידי אנשים שהיו בלב המערכת ומכירים היטב את המכשולים. שאול מרידור היה ראש אגף התקציבים ומנכ"ל משרד ממשלתי. הוא יודע שתוכניות אינן נופלות מפני שלא נמצאה הנוסחה המקצועית הנכונה, אלא משום שלא נמצא הכוח הפוליטי להעביר אותה.
רפורמות אינן נכשלות משום שחסרה מצגת עם נקודות ליישום, אלא מפני שהן מזיזות את הגבינה. פתיחת ייבוא פוגעת ביצרנים וביבואנים; ייבוא תוצרת חקלאית פוגע בארגוני החקלאים; סגירת משרד ממשלתי פוגעת באפשרות להקים קואליציה; וביזור סמכויות פוגע במשרד הממשלתי שצריך להתפרק מסמכויות.
מי שהרפורמה תפגע בהם יודעים בדיוק מה הם עומדים לאבד: הם מעסיקים לוביסטים, יועצי תקשורת, עורכי דין וחברות פרסום; מארגנים הפגנות, מפעילים חברי מפלגה וממלאים את הרחובות במודעות נגד השר. הרווח, לעומת זאת, מתפזר בין מיליוני צרכנים שכל אחד מהם יחסוך עשרות או מאות שקלים, ולכן איש מהם אינו מקים מטה מאבק. תוכנית רצינית אמורה לפרט מי צפוי להתנגד, איזה פיצוי יקבל, אילו פשרות ניתן לעשות ואיך מתכוונים לנטרל התנגדויות. זו חוכמה קטנה להכריז שדרושה רפורמת עומק במערכת החינוך; החוכמה האמיתית היא להיערך לשביתה שתגיע בעקבותיה.
בצד החיובי, מתברר שמאחורי היריבות הפוליטית מסתתרת הסכמה רחבה על אופי הפתרונות לרוב הבעיות שמטרידות את אזרחי ישראל. ועם זאת, אין מנוס מתובנה עגומה על הפוליטיקה בישראל: הסכמה על מדיניות היא לא הציר שסביבו מורכבות קואליציות. כן־או־לא־ביבי וענייני זהות מחנאית הם כנראה הסוגיה העיקרית שחוצה את המערכת הפוליטית.
טוב שהמפלגות מפרסמות תוכניות. עדיף ויכוח על מדיניות מזריקת רפש. אבל מי שמתכוון באמת לחולל שינוי, צריך להיות מוכן לבנות ממשלה סביב הסכמות על קווי מדיניות. אחרת, כל ההבטחות הגדולות מחזיקות מעמד עד לרגע שבו צריך לרַצות שותפים קואליציוניים או לעמוד מול התנגדות חיצונית.
עוד כתבות בנושא
