זה היה אמור להיות ה־אירוע של מערכת הבחירות, בה"א הידיעה, כזה שגם לאחר מכן מנהל חלק גדול ממה שיקרה כאן בחודשיים וחצי פלוס שנותרו עד להליכה לקלפי: השקת מפלגת ימין־מרכז גדולה, שמאגדת לתוכה את כל אותן דמויות שהסתובבו כאן לאחרונה ודיברו באותה שפה. הרי בסוף, הנושאים שעליהם מדברים גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, יועז הנדל וחילי טרופר, וגם בני גנץ ודדי שמחי, הם בגדול אותם נושאים. עוד מעט נסביר מה בכל זאת ההבדלים ביניהם, ויש כאלו. אבל מבחינת נושאי המהות המרכזיים, המיקוד אצל כולם יהיה בחוק הגיוס, בממשלת אחדות ובקואליציה שתבקש לחבר בין כל הכוחות הציוניים, ולהפסיק את החרמות שמלווים אותנו בשנים האחרונות.

איילת שקד נצפתה השבוע בלונדון, כנראה ביקשה קצת שקט מההמולה האינסופית שמקיפה אותנו. עוד לפני שנסעה, היא עבדה בלייצר אירוע גדול שמחבר את כל השמות שהזכרנו לגוף אחד. במקום ריצה של ארבע מפלגות שפונות לאותו פלח באוכלוסייה, לכנס את כולן למפלגה אחת. המחשבה הייתה שגוף פוליטי שיכלול את כל השמות באזור החיוג הזה – ארדן, גנץ, שמחי, שקד, אדלשטיין, אולי גם הנדל וטרופר, ולבסוף אפילו לעניין בפרויקט הזה את וינטר - פלטפורמה שכזו אמורה לאפשר לרבים בציונות הדתית להגיע אליה בתחושה נוחה יותר.

כנ"ל גם בנוגע למאוכזבי ליכוד למיניהם או לסתם בוחרים שמבועתים מהאפשרות שיאיר גולן והדמוקרטים יהיו חלק מהממשלה הבאה. במילים אחרות, להיות כתובת לכל מיני אנשים שהמכנה המשותף שלהם בבחירות הקרובות הוא ההגדרה "מתלבטים". אחרי שהבינה שאי אפשר לכנס את הקבוצה הזו יחדיו, הרימה שקד ידיים ונסעה לחו"ל. אי אפשר לשלול שזה עוד יקרה, הכול אפשרי, אבל בסוף מדובר ביוזמה שמעורבים בה יותר מדי אנשים שמוגדרים במחוזותינו "בכירים", חלקם הגדול כבר היו שרים בעבר. תוסיפו לזה את מנת האגו הטבעית שמתלווה לסיטואציה, וקיבלתם אירוע לא פשוט לכינוס, וזו הגדרה עדינה.

למה נדרש לארדן כל כך הרבה זמן להתגבש לקראת החלטה? הרי כבר לפני שבועות רבים הכריז שיכריע בקרוב. שבוע הפך לשבועיים, והם התארכו ליותר מחודש. וגם עכשיו, כאבי הבטן עדיין שם. שני חששות מרכזיים ליוו את התהליך הזה – הראשון קשור לעזיבה של הבית הפוליטי היחיד שהכיר במשך הרבה שנים, הליכוד. והשני נובע מכך שהליכה לבחירות בידיעה שאתה צריך להביא בסביבות 200 אלף איש להצביע לך, זו וואחד הליכה אל הלא נודע. כזו שרבים וטובים לפניו גילו כמה היא קשה ומורכבת. מאדלשטיין נחסכה ההתייסרות הזו, בתור מי שהעזיבה של הליכוד הייתה עבורו עובדה מוגמרת כבר מזמן.

מה שכן, לעומת שתי המפלגות האחרות שכבר הכריזו על ריצה, זו של ארדן ואדלשטיין תהיה ברורה לאנשי ימין שמחפשים בית חדש. שתי האפשרויות האחרות הן יותר "ליד", בערך, רחוק מהימין הקלאסי. גנץ הוא לא בדיוק איש ימין, וגם טרופר והנדל כבר הלכו פעם אחת עם הגוש השני, כולל הקצה השמאלי של מרצ והחלק האנטי ציוני של רע"ם. וגם היום, כשטרופר נשאל על כך, אחרי שהוא אומר שיחתור לממשלת אחדות ובלי חרמות, גם הוא מודה שאם זה לא יסתייע, הוא ישלים לגוש המרכז־שמאל לקואליציית 61, מה שהוא לא יעשה עבור גוש נתניהו. אצל ארדן ואדלשטיין זה לא יקרה. גם אם היא מסוכסכת עם המפלגה הגדולה ביותר בגוש הימין, המפלגה שלהם היא עדיין מפלגת ימין. ההשלכות של הקמת מפלגת אדלשטיין־ארדן עשויות להיות הרסניות לשתי המפלגות האחרות, של גנץ־שמחי ושל הנדל־טרופר.

איפה זה שם את המיזם של עופר וינטר לעומת שלוש המפלגות האלו? עד היום הוא אפילו לא היה מוכן לדבר איתן, לפחות עם חברי הכנסת המכהנים שבהן. עם אדלשטיין לא הסכים לדבר, עם גנץ לעולם לא ישוחח. גם טרופר נמצא בכנסת ולכן אינו רלוונטי. האם יסכים בהמשך לשבת לקפה עם ארדן, שכבר שנים מחוץ לכנסת, ואולי גם עם שקד והנדל? לא בטוח שהוא עצמו הכריע בעניין. מה שאין עליו מחלוקת הוא שחיבור כזה, בין וינטר־ארדן־אדלשטיין, אמור לצלוח את אחוז החסימה כמעט ללא קושי. לעומת זאת, ריצה שלהם בשתי מפלגות מקבילות, שפונות לקהל די דומה, עשויה להפיל את שתיהן. אגב, המסר של הליכוד בהקשר הזה כבר הוכן מראש ונוסח מבעוד מועד. שם ידברו על חזרה לשנת 1992 ועל מפלגת "התחיה", כולל הסבר בעזרת גרפים ומצגות איך הפעם השמאל התארגן בצורה מסודרת ובלי פיצולים, בעוד הפיזור בימין הוא נורא. חלק מהשרים והח"כים בליכוד, כמו אלי כהן ועמית הלוי, כבר נשמעו השבוע חוזרים על המסר הזה בראיונות לכלי התקשורת.

מאבק על הראש

בעוד ששיחות בין ארדן־אדלשטיין ובין טרופר־הנדל פחות התקיימו בשבועות האחרונים, מול גנץ ושמחי היו גם היו שיחות כאלו. בשורה התחתונה, מה שמנע את החיבור הוא ההתעקשות של גנץ להישאר ראשון בכל קונסטלציה שהועלתה. "המטרה היא לזוז קליק אחד ימינה ממה שמציג היום גנץ, ואת זה אי אפשר לעשות כשהוא מוביל את הגוף הזה", הסבירו בסביבתם של אדלשטיין וארדן. ההסבר שנתן להם גנץ מדוע הוא ראוי להישאר מי שמוביל את האירוע, הוא אותו הסבר שנתן לכל אחד אחר שבדק איתו בחודשים האחרונים אפשרות לשיתוף פעולה – הרי המפלגה, התשתית והמנגנון הם שלו, וכך גם הכסף שיעמוד לרשותם במערכת הבחירות.

גם משפט שאומר שהוא כבר הוכיח בעבר בבחירות שהוא יודע להביא 35 מנדטים, גם זה נאמר בשיחות הרבות שנוהלו. גנץ הסכים להרבה דברים - הנהגה משותפת, חלוקת מקומות נדיבה ועוד. בנושא אחד לא היה מוכן לזוז – הובלת הרשימה. מי שניהל את הקשר מול גנץ היה בעיקר אדלשטיין, וארדן היה פחות מעורב בחלק הזה. אגב, אם גנץ לא יתעשת ויצטרף בתנאים מתונים יותר לארדן ואדלשטיין, לא רק אחוז החסימה יטריד את מנוחתו, אלא גם שאלת הישארותו של דדי שמחי. לא מופרך שבקצב הזה יחליט שמחי להגיע לבדו לארדן ואדלשטיין, גם בלי גנץ. אבל ככל ששמחי יחכה יותר כך מיקומו יהיה פחות אטרקטיבי, כי בינתיים פונים שם לדמויות אחרות.

בדיוק כמו גנץ, גם ארדן עצמו לא היה מוכן לשמוע על שום אפשרות מלבד כזו שבה הוא נמצא במקום הראשון. אלא שבעוד גנץ מגיע מתוך המערכת ונמצא במגמת צלילה, אצל ארדן ההסבר הוא שהוא מגיע מבחוץ ועם תנופה. ימים יגידו אם אכן כך. שלושה מסרים עיקריים של תוכן יופיעו בדברים שיגידו ארדן ואדלשטיין בשבועות הקרובים - ממשלה ציונית רחבה, גיוס, ורפורמה משפטית בהסכמה. הם גם ידגישו שלא ישלימו ל־61 לשום צד. ושוב, זה גם ההבדל המרכזי בינם לבין הנדל וטרופר. השניים האחרונים מחזיקים בשתי גרסאות – האידיאל והתכלס. באידיאל הם שואפים לממשלה רחבה, והם אכן יפעלו לכך. אבל מה אם לא יצליחו, ותהיה אפשרות לממשלת 61 של איזנקוט והשאר, כולל מפלגת השמאל הקיצוני של יאיר גולן? טרופר לא חושש להודות שיעדיפו ממשלה שכזו על פני עוד בחירות. לנתניהו, לעומת זאת, הם לא ישלימו, ויבחרו בנתיב הבחירות. ארדן ואדלשטיין ידגישו שלא זה יקבל השלמה ל־61 ולא זה.

נראה שבשני הגושים אכן מאמינים להם, שהרי במקביל גם החלו המתקפות עליהם משני הצדדים. בגוש הימין טוענים נגדם שהם בכלל שמאל, ואילו בגוש של איזנקוט־גולן מאשימים אותם שהם פרוקסי של נתניהו ושלשכת ראש הממשלה בקשר איתם על בסיס שוטף. וזה אכן יהיה אתגר - לדבר ימין אבל בלי להיות חלק מגוש הימין. כל קשר ישיר או עקיף בינם לבין הליכוד לא קיים, וגם לא יהיה כזה בהמשך, למרות מה שיטיחו בהם בגוש המרכז־שמאל.

ההודעות הביקורתיות שפרסם השבוע ארדן נגד נתניהו וישראל כ"ץ לא היו מקרה. עוד יהיו רבות כאלו בהמשך כדי לייצר בידול. מה לא יהיה? לא תהיה פסילה של גוש הימין ושל נתניהו ולא יהיו עלבונות ברמה האישית והנמוכה, וגם זה משהו במחוזותינו. החשש מסיפור פיצול הקולות הוא לא רק הקמפיין של הליכוד נגדם, אלא גם חשש אמיתי שמקנן אצלם. ולכן המועד החשוב באמת הוא לא עיתוי הכרזת המפלגה החדשה, אלא תאריך הגשת הרשימות. הניסיונות המחודשים מול וינטר ומול הנדל־טרופר וגנץ, אם אכן יקרו, יהיו אז.

"ביחד" או לחוד

ולסיום, מילה אחת על צמד אחר - בנט ולפיד. השניים נמצאים בצומת דרכים. כלפי חוץ השניים לעולם לא יודו בכך, אבל הלחץ בקרב השורה הארוכה של חברי הכנסת מיש עתיד מורגש היטב. גם המעט שעוד נותר להם עלול להצטמצם יותר.

כשנחתם בזמנו הסכם האיחוד, זה היה נראה שלפיד הרוויח בענק ובנט היה זה שגילה נדיבות של מועמד לראשות ממשלה. היום זה התהפך לגמרי. לא רק שבנט הוא המרוויח ולפיד הוא המפסיד מהחיבור, זה מרחיק לכת בהרבה - בלי לפיד אין בנט. אם מחר הם נפרדים, בנט נשאר בלי כלום ונופל מתחת לאחוז החסימה. כך שלכאורה הוא היחיד שאמור לרצות בהמשך החיבור הזה.

אלא שמצד שני אם לפיד ינטוש את בנט עכשיו, הוא יוציא לעצמו שם של נצלן שיודע ליהנות מהעסקה כשהיא מיטיבה איתו ובורח בהזדמנות הראשונה כשהיא נראית לפתע פחות משתלמת. וזו הטרגדיה של השניים. יש להם אינספור בעיות והרבה מחשבות, אבל אין פתרונות ואין תשובות בשלב הזה. כמה שמצבם גרוע עכשיו, פירוק השותפות ידרדר כל אחד מהם למקומות נמוכים אפילו יותר. כזו היא הפוליטיקה, אכזרית מאין כמותה.

זאב קם הוא פרשן ומגיש בכאן חדשות ברשת ב' ובכאן 11

Lomez4@gmail.com