האוטובוס היה מלא עד אפס מקום. מאותם אוטובוסים של בוקר שכבר בתחנה הראשונה ברור שלא תזכי לשבת בהם. הייתי נערת אולפנה עם תיק על הגב כשלצידי נעמד גבר מבוגר וחייכן שניסה לפתח שיחה. הוא שאל איפה אני לומדת, הופתע לגלות שיש כאן אולפנה, העיר משהו על תל־אביב ועל דתיים. עניתי בנימוס, כי זה מה שילדות דתיות מחונכות עושות כשמבוגר מדבר אליהן. כמה דקות אחר כך הרגשתי נגיעה באחוריי. הסתובבתי בבהלה. הוא בהה החוצה דרך החלון, כאילו הנוף של ז'בוטינסקי מעולם לא היה מסעיר יותר. נו, כנראה טעיתי. צפוף, אנשים נדחפים, בטח אני מדמיינת.

חולפים כמה רגעים, ושוב נגיעה. שוב הסברתי לעצמי למה אני טועה. תחושה של ערפול החלה למלא אותי, ושוב תחושה של נגיעה. רק אחרי שירדתי מהאוטובוס הבנתי מה עברתי. לא רק שמישהו נגע בי נגד רצוני, הוא בנה סיטואציה שבה תמיד תהיה לי סיבה פחות להאמין לעצמי מאשר לו. דיבר בנחמדות, יצר תחושה של שיחה תמימה, השתמש בעומס של האוטובוס כהסוואה מושלמת והשאיר אותי עומדת באזור האפור הזה, שבו שום דבר לא מספיק ברור בשביל להבין אין להגיב.

האזור האפור הזה לא נשאר רק באוטובוסים. הוא הפך לטקטיקת הסחה שבמסגרתה שיחות שמתחילות באופן לגיטימי לחלוטין מחליפות את כללי המשחק אחרי שנכנסת אליהן. התחלתי להבחין בז'אנר הזה אחרי שהתגרשתי, כשהחלו להגיע אליי כל מיני הצעות למפגשים "מקצועיים". קולגה מעוניין בייעוץ על ספר שהוא כותב; מישהו חושב שיש בינינו אינטרס עסקי ורוצה שנשב לדבר על זה.

אז קובעים לקפה. השיחה מתחילה בענייני עבודה ונמשכת אפילו עשר דקות שלמות. ואז, בלי איתות, היא מקבלת תפנית. אחד מהם, אדם דתי שעזר לי בעבר בעניין פרוצדורלי, ביקש להיפגש בנוגע ליוזמה חדשה שלו. סיפר קצת על הפרויקט, שאל איך אני מאז הגירושים, ואז ציין באגביות גמורה שהוא ואשתו מנהלים מערכת יחסים פתוחה.

שתקתי. הוא שאל לדעתי. דעתי היא שאני עדיין מנסה להבין באיזו נקודה עברנו מתקציב שיווק לשיחה על החיים האינטימיים שלך. ואז מתחיל הקרקס הפנימי – אוף, לא נעים, הוא ממש עזר לי בעבר. אולי אני סתם מפרשת, אולי הוא מרגיש מספיק קרוב בשביל לדבר על החיים האישיים שלו, אולי אני סתם כבדה.

יחצן פונה עם רעיון שנשמע כמו הצעה לכתבה. אחרי חמש דקות הכתבה נעלמת ובמקומה מופיעה הרצאה על חוויותיו במועדונים מפוקפקים. אחר כך הוא מוצא לנכון לומר כמה האנרגיה שלך מיוחדת, ומעדכן כבדרך אגב שהוא מסאז'יסט מעולה.

מה לעזאזל קורה פה? אלה לא גברים שמתחילים עם נשים. הלוואי שיותר גברים היו פשוט מתחילים עם נשים. יש משהו ישר, אפילו מחמיא, בגבר שאומר לאישה "מצאת חן בעיניי ואני מעוניין להכיר אותך". היא יכולה לענות בחיוב, היא יכולה לסרב, אבל לפחות הם על אותו מגרש ועם אותם כללים.

באזור האפור נמצאים גברים שלא רוצים לשלם את מחיר הדחייה. שלא מפסיקים גם אחרי שאת מציינת שאת בזוגיות. שלא אומרים מה הם רוצים, אלא בודקים אם אפשר לדחוף את הגבול עוד חמישה סנטימטרים. אם היא תחייך במבוכה - נמשיך. אם היא תעביר נושא - נמשיך. ואם היא תיעלב, תמיד תהיה יציאת חירום מושלמת: "מה, בסך הכול סיפרתי על החיים שלי".

זה התכסיס, ולקח לי הרבה זמן להבין כמה הוא נפוץ. בהתחלה חשבתי שאולי אני משדרת פתיחות מטעה, ואז גיליתי שזה פשוט הנימוס – הם מריחים אותו. הם יודעים שתעדיפי לבלוע את אי־הנעימות. הם גם יודעים שאת לא רוצה לצאת זו שהבינה לא נכון את הסיטואציה. ובסוף מתברר שכמעט אף פעם את־לא־מבינה־לא־נכון, פשוט לא שיערת בנפשך שמישהו יבחר להשתמש בפגישה עניינית כדי לגשש אם אפשר לגרור אותך למחוזות אחרים.

יש רגע בחיים שבו את לומדת שאת לא יכולה להמשיך להיות נחמדה כשמתכססים אותך. שאת לא אמורה לקחת אחריות על היעדר המבוכה של אנשים שבוחרים להפוך את הנימוס שלך למסדרון צדדי בדרך להצעה שהם יודעים היטב שבחיים לא הייתה מתקבלת אילו נאמרה ישירות מההתחלה. שמותר לך להגיד "סליחה, אנחנו נעצור כאן, לא בשביל שיחות מהסוג הזה התכנסנו", ופשוט לקום וללכת. המבוכה הזו יכולה וצריכה לשוב לצד של מי שיצר אותה, גם אם הוא ישנא אותך מאה שנה אחר כך.

rachelm@makorrishon.co.il