המורה הנורווגי יוסטיין גורדר התפרסם כאשר כתב ב־1991 את הספר "עולמה של סופי". זהו ספר מבוא יוצא דופן לפילוסופיה, שהפך ללהיט עולמי ונמכר בעשרות מיליוני עותקים. הוא מספר על ילדה שמקבלת מכתבים מסתוריים על תולדות הפילוסופיה. במהלך העלילה מגלה סופי שהיא רק דמות בספר, ומנסה להיחלץ מתוכו אל העולם האמיתי.

חוויה דומה עברתי לאחרונה כשקראתי על יוזמתו החדשה של השר לביטחון פנים איתמר בן־גביר, להקיף בתי כלא בחפיר מים ובו תנינים. השרה לאיכות הסביבה סילמן אישרה להכיר בתנינים כ"חיות בר מטופחות", כך שמותר יהיה להחזיק בהם באופן חוקי. שירות בתי הסוהר כבר התחיל לחפור תעלה מסביב לאגף הנוחבות בכלא קציעות.

אין לי מילים לתאר את המופרעוּת של התוכנית הזו. מי יטפל בתנינים? מי יסנן באופן קבוע את מי התעלה, כדי שלא יהפכו לביצה מצחינה? מי ימנע מהטורפים עצמם לברוח? אולי נקיף את תעלת התנינים בתעלת כרישים? ומי ימנע מהאסירים לברוח בחודשי החורף, שבהם התנינים אינם פעילים? מהיכן יביאו לתנינים טונות של בשר למאכל, בימים שבהם לא יאכלו אסירים נמלטים? למיטב ידיעתי, כמעט חמש שנים לא נמלט אף אסיר מתוך בית סוהר ישראלי. מלבד בעיית התזונה התנינית, העובדה הזו מציפה גם את השאלה איזו בעיה קריטית אמורים לפתור הזוחלים האימתניים הללו. באיזה יקום אנחנו חיים, שבו מדינת ישראל משקיעה משאבים בתכנון יוזמה מטורפת כזו?

השאלה האחרונה הזו גרמה לי להקיץ מתרדמתי הדוגמטית, כמו סופי מהספר הנושא את שמה. יש רק הסבר אחד לשיגעון הזה: אנחנו חיים בתוך סרט מצויר. רק בסרטים מצוירים מקיפים בתי כלא בחפירים השורצים תנינים. אולי גם אפשר לוודא שאחד מהם יתקתק.

אחרי שמפנימים את הרעיון הזה מבינים שזהו ההסבר ההגיוני היחיד למציאות שלנו. אם נחזור לבן־גביר, מדובר באדם שקיבל 78 דו"חות על עבירות תנועה. מאז התמנה לשר מתועד שוב ושוב רכב השרד שלו בעבירות תנועה חמורות, כולל תאונה שבה נכנסה מכונית השר לצומת באור אדום, התנגשה במכונית אחרת והתהפכה. רק בסרט מצויר סביר להפקיד בידיו את הבטיחות בדרכים.

אבל אין מדובר רק באיתמר בן־גביר, על תניניו ונהיגתו. באיזה עולם שר הביטחון משפיל בשידור חי בטלוויזיה אלוף פיקוד מנצח? ואם נעבור ליבשת אחרת, חִשבו על דונלד טראמפ. הנשיא טראמפ תהה באופן משונה במסיבת עיתונאים, בעיצומה של מגפת הקורונה, האם כדאי להזריק חומרי חיטוי לתוך הגוף כאמצעי נגד הנגיף – ואילץ מומחים להבהיר מיד שבשום אופן לא כדאי להזריק אקונומיקה. בהזדמנות אחרת הצהיר: "אומרים שרעש של טחנות רוח גורם לסרטן". לפי הדיווחים, טראמפ הציע בישיבות פנימיות להפציץ סופות הוריקן בפצצות גרעיניות. הוא מתעקש לדרוש מדנמרק למכור לו את גרינלנד. את מדיניות החוץ האמריקנית הוא מנהל ברצף של ציוצים פרועים, גסים, מבולבלים וסותרים ברשת חברתית פרטית שהקים. באיזה עולם דונלד טראמפ יכול להיות נשיא ארצות הברית, מלבד בסרט מצויר?

אני מכה על חטא: הייתי צריך לעלות על זה מזמן. הרי כבר בשנת 2000 שודר פרק של "משפחת סימפסון" ובו דונלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית. האם באמת ייתכן שהחפיפה בין הסדרה המצוירת ובין "המציאות" היא רק צירוף מקרים?

ההכרה הזו חוצה גבולות פוליטיים. במשך שנים אני שואל את עצמי איך הגיע השמאל הקיצוני בארצות הברית לעמדות המטורפות שלו – אין הבדלים טבעיים בין גברים לנשים, משפחה היא דיכוי, היהודים הם השטן. אלה לא עמדות פרוגרסיביות באמת, אלא קריקטורה אינפנטילית של עמדות כאלו. ואצלנו, בראש מפלגת השמאל היחידה בישראל עומד גנרל שהשתתף בצהלה במצור בריונִי על אשת ראש הממשלה המסתפרת בכיכר המדינה; שקורא לאזרחים אחרים "תתי־אדם"; שאומר על מדינתו שלו: "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב"; ושדורש לסגור כלי תקשורת שלא מוצאים חן בעיניו. אפשר רק לדמיין מה היו אומרים עליו מנהיגים אותנטיים של השמאל הישראלי האמיתי, כמו שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין.

אין מנוס מהמסקנה הזו: אנחנו חיים בסרט מצויר. חוששני שעברנו את קצה הצוק; לא כדאי להסתכל למטה. והשאלה המטרידה מכול היא: איך אפשר לצאת מהסרט הזה.