היתרון של התורה על פני הבינה המלאכותית

במוצ"ש אחד קיבלתי שאלה במייל. השבתי מה שהשבתי, אך השואל לא קיבל את תשובתי. כתבתי שוב, מייל מפורט יותר, והסברתי את הטעון־הסבר. אך הוא עדיין לא הסכים עם הנחות היסוד של התשובה. החלפנו כך ארבעה או חמישה סבבים, ובכל אחד מהם רק הסתבכנו. השעה כבר התאחרה, ונראה היה שהדברים אינם הולכים לשום מקום. בצר לי, העתקתי את השרשור כולו, הכנסתי לצ'אט ג'יפיטי וביקשתי שיכתוב תשובה ארוכה ומפורטת שתוציא אותנו מהפלונטר. ואז קרה דבר שלא צפיתי. ככלל, אחד ההיבטים ההולכים ומעיקים עליי את השימוש בצ'אט הוא ההיכרות האינטימית יתר על המידה שיש לו עם אורחות חיי. אני יכול לבקש מתכון לחביתה, ולקבל תשובה בסגנון של: "בתור רב דתי לאומי בן 39 שמסתובב בין שיעורים למילואים כדאי לך לנסות מתכון שלא יגזול מזמנך ויחד עם זאת יספק לך את האנרגיה הדרושה למשחק עם ששת ילדיך". אבל הפעם הוא הגיע לרמה אחרת.

לא רק שהתשובה הארוכה שהוא כתב - על גבול המאמר - הייתה טובה ומדויקת, אלא שהיא הלמה לחלוטין את התורה שלי. הצ'אט לא חיקה רק את קווי המחשבה הכלליים, אלא בבירור עשה שימוש בתובנות ספציפיות שנלקחו מתוך מאמרים וספרים שחיברתי ונתתי לו לקרוא. רוצה לומר: התשובה שלו הייתה לחלוטין תשובה שלי, שרק אני יכולתי לכתוב. מה שעורר אותי לשאלה שנשאלתי לא מזמן בריאיון ופטרתי כלאחר יד: בשביל מה אני יושב עכשיו לכתוב לכם טור בן 600 מילים במקום לתת לצ'אט לעשות זאת במקומי?

במחקר שהתקיים באוניברסיטת קולומביה חוקרים אימנו בינה מלאכותית לחקות את סגנון הכתיבה של סופרים מוערכים והטילו עליה לכתוב קטע קצר. כשהחוקרים נתנו לקוראים לדרג את איכות היצירה, התברר ש־80 אחוז מן הנבדקים חשבו שהאיכות של הקטע שנכתב בידי בינה מלאכותית גבוהה יותר מקטעים שנכתבו בידי מיטב הסופרים האנושיים. ואם כך הדבר, למה זה אנוכי?

בתחילת החופש הגדול ביקש ממני תיכוניסט אחד, מתוק: תשכנע אותי שהדבר הכי טוב לעשות בחופש זה ללמוד תורה, למרות שיש לי עוד המון אפשרויות טובות ומועילות. עניתי לו שהתורה היא הקשר עצמו, שכל המעשים האחרים נובעים ממנו. זה כמו לשבת על כוס תה עם אשתי או על כוס שוקו עם בתי, הסברתי. נכון שיש דברים נוספים שחשוב לעשות; צריך להשיג כסף בשביל לשלם על השוקו והתה, ולהגן על הבית מפני אויבים כדי שאפשר יהיה לשבת בו. אבל הרגע הזה של הדיבור והמפגש, לעולם לא יהיה לשווא.

איני בא לקבוע כאן סדרי עדיפויות. אילו ביקש שאשכנע אותו להקדיש את החופש לגמילות חסדים או לידיעת הארץ, אפשר שהייתי נותן תשובה אחרת. הנקודה היא שערכה הייחודי של התורה הוא בהיותה מערכת יחסים. מכתב אהבה שאנו שבים וקוראים בו, מריחים את אותיותיו המהוהות שספוג בהן עדיין צל ידו של הכותב.

הרב קוק כותב שהוא הדין לכל טקסט באשר הוא ולכל צורה של אמנות. מה שמעניק ערך אסתטי לאגסי סזאן הוא לא הדמיון שלהם לאגסים ממשיים, שאפשר לקנות בעשרה שקלים לקילוגרם, אלא האופן שבו הם מתווכים את נקודת המבט האישית של פול סזאן. אפילו ביופי של הטבעי והדומם אנחנו רואים ביטוי אישי. הרים נראים בעינינו מאיימים; עצים בשלכת נדמים מדוכדכים. אבות האנושות הקדמונים הפכו את התחושה הזו לאלילות; הרמב"ם מורה לנו להמיר אותה באהבה וביראה כלפי הא־לוהים. אבל המכנה המשותף הוא בתפיסה שגם אסתטיקה של טבע היא הזמנה לקשר, והקריטריון ליופי הוא האופן שבו הוא מזמין אותנו למפגש.

כל תשובה הלכתית, כל שיעור למדני, כל טור, כל מאמר, הוא בראש ובראשונה צורה של קשר. בין אדם לאדם ובין אדם למקום, "כי יבוא אלי העם לדרוש א־להים". לכן תורה או אמנות שנוצרות בבינה מלאכותית הן כמו מערכת יחסים משפחתית שנוצרת עם בובות.

שלחתי לשואל את התשובה של ג'יפיטי, אחרי שערכתי שינויי תוכן וסגנון גם במקומות שכלל לא היו נדרשים. ועדיין הרגשתי תחושת ריקנות, במקום המלאות והסיפוק המוכרים, כשהגיעה התגובה: "ממש תודה, עכשיו סוף־סוף כל הקשיים שהיו לי מתיישבים".