לפני חודש ומשהו חבר טוב שלא פגשתי זמן רב שלח לי הודעה: יאללה חביבי, מתי יושבים? הוא צירף לינק לעמוד אינסטגרם של בית קפה חדש, לא רחוק מהבית שלנו, ממש כמה דקות הליכה. בואו נגיד שבית קפה חדש בשכונה שלנו זה לא כזה ביג דיל. כאן באזור יש ברוך השם שפע של בתי קפה נהדרים. ובכל זאת, עוד אחד זה תמיד טוב. אז כתבתי לחבר בחזרה, יאללה. בהזדמנות ראשונה. אבל עוד לפני שהספקנו לקבוע להיפגש בבית הקפה החדש והאנונימי הזה שנקרא ״קפה בסמטה״ הוא עלה לכותרות של כל אתרי החדשות ועמודי הפושים בארץ, ולא בגלל פולי הקפה המשובחים שהוא טוחן. התברר ש״קפה בסמטה״ פתוח שבעה ימים בשבוע וכמה חבר׳ה חרדים שעברו לידו בחזור מתפילת שחרית של שבת, הקימו קול מחאה וזרקו כיסא על הוויטרינה שלו או משהו כזה.

עוד לפני שצללתי לפרטי המהומה שהתרחשה מטרים ספורים מביתנו, תהיתי איך ייתכן שהחבר שלי, הדתי, הזמין אותי לשתות איתו בבית קפה שפתוח בשבת. אז נכנסתי לאינסטגרם שלהם שוב וחיפשתי את שעות הפתיחה ובאמת לא צוין שם בשום מקום שבית הקפה הזה פתוח בשבת. קורה. מפה לשם וכמו אש בשדה קוצים, הפיד הירושלמי שלי החל להתמלא בפוסטים שעסקו בתקיפת בית הקפה. האקלים הישראלי הכללי כמובן לא תרם למצב, והדימוי המוכר של החרדי הקיצוני, מחולל המהומה, יורק על ילדות, מבעיר צמיגים, מקניט שוטרים, חוסם כבישים וזורק כיסאות על בתי קפה - שב להופיע במלוא הדרו. ואני, בפינה שלי, בחיים הפרטיים שלי, יש לי אישיו רציני עם הדימוי הזה. לא משנה מה עברתי ואיפה הייתי ומה עשיתי, אני תמיד מרגיש שעכשיו, ברשות הרבים, לא מבדילים ביני לבין הבחור ההוא שזרק כיסא בבית הקפה. אני והוא אחד הם. וזו תחושה לא נעימה בכלל.

אני זוכר שפעם מישהו הראה לי תמונה של גבר דתי לאומי מבוגר, עם כיפה סרוגה גדולה וזקן ארוך ומשקפיים, מחזיק שלט שכתוב עליו ״אני מתבייש״. התמונה הזו צולמה איפשהו יום אחרי רצח רבין, ועד היום כשקורים דברים מהסוג הזה אני נזכר בתמונה ההיא ומזדהה. לא עד כדי להסתובב ברחוב עם שלט כזה, אלא מבחינה מהותית. וככה, עם התחושות האלה, עברה לי בראש מחשבה לקפוץ לבית הקפה הזה, עם הכיפה השחורה שלי, והציציות בחוץ והחולצה הלבנה, ולקנות שם אספרסו טייק אווי. הרי קפה כידוע לא צריך כשרות, ואולי אקט סמלי כזה יאזן במשהו את מדד הדימוי השלילי. אבל אז חלפה לי בראש מחשבה נוספת שאולי דווקא בגלל הסערה רבתי שקמה, אין זה מן הראוי ליהודי שומר שבת שכמוני ״לתמוך״ בעסק שהפך ולו לרגע לסמל של חילול שבת. אז השתבללתי ולא עשיתי כלום, אבל עמוק בלב הרגשתי באסה. באסה שככה המצב. בבוקר שבת שאחרי התקיפה, פקדו את בית הקפה מאות אנשים שבאו מרחבי הארץ. מעולם לא השתרך תור כזה בבית קפה ירושלמי בשבת בבוקר. היה בלתי נמנע לחשוב מה הועילו שלושת החרדים ההם שצעקו ״שאבעס״ והעיפו כיסא. הרי בפועל הם גרמו לתוצאה ההפוכה בדיוק. הם גרמו לחילול שבת כפול ומכופל, המוני ומתריס.

יש דיבור יפה של ״מי השילוח״ שאומר שמצוות ״הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא״ חלה רק במקרה שיש ודאות גמורה שהתוכחה תועיל במשהו. ואם קיים אפילו חשש קל שהתוכחה תגרום ריחוק ולעומתיות, אזי אין טעם להוכיח כלל. ואולי זו לא צורת המחשבה הנכונה? אולי חובת מחאה לא אמורה להתחשב בתוצאה? לא יודע.

אחרי השבת ההיא שבה עלו לירושלים תיירים מכל רחבי הארץ לקנות קפה ומאפה ב״קפה בסמטה״ גברה מנגד המחאה החרדית, ובמקום שלושה בחורים צעירים שעברו עם טליתות וצעקו צעקות שאבעס, באו עוד ועוד אנשים וזרקו חיתולים (!) ונקלעו לעימותים קולניים ופוגעניים עם יושבי בית הקפה. הכול צף שם: ההשתמטות, ההכפשות, השנאה היוקדת, ומישהי אמרה אפילו משהו על ביבי! (איך הוא תמיד קשור?) קבוצת הפייסבוק של השכונה הייתה גם היא שיקוף למה שקורה בשטח. פוסטים של תמיכה בבית הקפה, פוסטים של חרדה מהתחרדות העיר ומנגד פוסטים של שומרי שבת שהזכירו שבשכונה שלנו יש הכול ותמיד זה היה הצביון שלה, יש בה דתיים וחילונים ומסורתיים וסטודנטים ובחורי ישיבה, ויש בה אינספור בתי כנסת ואינספור בתי קפה, והפסיפס הזה תמיד ידע להסתדר עם עצמו, ולהנמיך את הלהבות ולהעלים עין, אבל מה לעשות? בימים אלה המושג של ״להנמיך להבות״ יצא לחלוטין מהלקסיקון. לעיתים הוא נשמע בדיוני.