באילו מילים לפתוח סיכום של עשור? אבא? הדוקטור? העולל? הזאטוטים? הבחירות? ביבי?

אני לא טיפוס רגשן במיוחד, יש יאמרו אפילו להפך: רגשות חזקים מפחידים אותי. הרבה פעמים ניסיתי לברוח מרגשות. אני חושב שאחד המקומות היחידים שהרשיתי לעצמי להפגין אותם היה בבמה המכובדת הזאת. אז עכשיו, רגע לפני שאני עומד לכתוב את הטור האחרון שלי כאן, תסלחו לי אם נוזלים לי קצת רגשות מהעיניים.

עשר שנים. עשור. חמישית יובל. עשירית מאה. עוד תרגילי חילוק. עשר שנים אני כותב במקור ראשון. האמת שזה קצת יותר מעשר, אבל איכשהו עשור מרשים יותר מ־10.5 או מ־11 שנים. גדלתי עם הטור הזה, צמחתי ממנו, למדתי, שיתפתי אתכם בדברים שלא שיתפתי בהם אפילו את עצמי, ועכשיו אני יושב בסלון הבית בחצות הלילה כנהוג אצלי, והמילים זולגות מעצמן.

אגב, אני יודע שזה יותר מעשור, כי אני זוכר שהעולל, פלג, נולד קצת לפני שהתחלתי לכתוב את הטור הזה, והוא חגג 11 ממש לאחרונה. גם התאומים נולדו לתוך הטור הזה. פלג, אדם וגפן, כיאה לדור ה"רוצים להיות מפורסמים", שואלים אותי לאחרונה הרבה על העבודה שלי, תוהים אם אני מפורסם, ויותר מזה מתחילים להתעניין אם גם הם מפורסמים. תמיד ליוותה אותי השאלה מה הם יחשבו על מה שאני כותב עליהם - הרי כתבתי לא מעט על רגעים מביכים שלהם, על פדיחות, קיטרתי עליהם. אז מה יקרה כשהם ילמדו לקרוא? לאחרונה אני שולח אותם לחפש טורים מהעבר בגוגל. לפעמים הם מוצאים לבד.

הם לא מחזיקים את כל ה־800 מילה, אבל מדי פעם אני קולט אותם מתלחשים או מצחקקים סביב טלפון (כן, יש להם טלפון. תירו בי). הם עוד לא מבינים ממש את ההומור וחלק מהמילים ארוכות או משעממות להם מדי, אבל נראה לי ראוי לעדכן שגם הילדים הצטרפו לקהל הקוראים. יש להם הרבה להשלים.

על מה כותבים הפעם

הטור הראשון שלי דיבר, תאמינו או לא, על 7 באוקטובר. היינו לפני מבצע בעזה או בעיצומו, ובאולפנים אנשים קשקשו על האם הייתה סיבה לצאת למלחמה. כתבתי שם על טבח בכפר־עזה. על מחבלים שיצאו ממנהרה. על כמה חשוב לסכל את המנהרות החודרות.

עבדתי במשרד פרסום, עם בחור בשם איבגי, שהציג לי אז שפה ויזואלית שפיתח עם יצורים מוזרים שעושים דברים מוזרים: הוא קרא לזה "יצורי מצפון", ומאז הוא אייר לי את הטורים במשך יותר מעשור. יחסים מורכבים יש לי עם איבגי. בכל שבוע הוא מתחנן שאשלח את הטור מוקדם, ובכל שבוע אני מתעלם מתחינותיו ושולח לו את הטור ביום שלישי בחצות במקרה הטוב. ביום רביעי בבוקר במקרה הפחות טוב. מזל שיש לו יצור מצפון בדמותי להתנחם בו.

אני אחרון המתבכיינים, ואני יודע שאני לא זפת גגות או סולל כבישים ואפילו לא סוכן ביטוח משועמם. אבל רבאק, לא קל לכתוב טור, בכל שבוע, בטח כזה שברוב השנים השתדל להישען יותר על חיי האישיים ופחות על פוליטיקה ואקטואליה. לפעמים אני חושב שלא כתבתי בטור על מה שקרה לי בעשור הזה, אלא עשיתי דברים כדי שיהיה לי על מה לכתוב. הכרתי את ד"ר זמרי כדי שיהיה לי מה לכתוב, הבאתי ילד ראשון כדי שיהיה לי מה לכתוב, עברנו לגור ביחד כדי שיהיה לי מה לכתוב, חגגתי לה ימי הולדת כדי שיהיה לי על מה לכתוב, יצאנו לטיולים כדי שיהיה לי על מה לכתוב, טסנו לחו"ל כדי שיהיה לי על מה לכתוב, איבדתי את אבא שלי כדי – טוב, זה כבר מוגזם.

החלק הקשה בכתיבת הטור הוא ממש לא הכתיבה עצמה, אלא שלב הרעיון. אני חושב שבמצטבר ישבתי הרבה יותר מול קובץ וורד ריק מאשר מול קובץ שיש בו כבר מילים.

כאמור, את הטור הזה נהגתי להגיש בשלישי בלילה, ולעיתים ברביעי על הבוקר. לכן ככה נראה השבוע שלי: ביום רביעי הייתי חש אופוריה בידיעה שיש לי שבוע לחשוב על רעיון חדש. ביום חמישי הייתי מתעלם לחלוטין מהטור וחש כאילו אין צרות בעולמי. בשישי הייתי מקבל את העיתון וקורא את כל הטורים חוץ משלי. שבת וינפש. במוצ"ש הייתי מתחיל לחשוב על נושא לטור אבל מחפף, כי יש עוד מלא זמן. ביום ראשון היה מתחיל קצת לחץ בסרעפת כי עוד מעט שלישי ואין ממש רעיון לטור. בשני בבוקר הייתי מבטיח לעצמי שבערב אשב שעה בשקט ואחשוב על רעיון לטור. בערב הייתי שוכח. ביום שלישי בבוקר הייתי מתעורר בבהלה כי אין לי מושג על מה לכתוב, ובשלישי מתייאש כי אין רעיון ואני גרוע וכולם שונאים אותי ואני אפס שאין לו מושג איך מחברים אותיות למילים ומילים למשפטים ומשפטים לטור. אחרי כמה שעות מול המחשב הייתי שולח את הטור באופוריה. וחוזר טורילה.

בהתחלה זה הלך בקלות. בשנה־שנתיים הראשונות הטורים עפו מבין האצבעות והרגשתי שזה כל כך קל. עם הזמן זה נעשה קשה יותר. הפחד לחזור על עצמי או לשעמם הלך ותפס נוכחות, הציב לי משקולות על האצבעות והפך את המלאכה ללא פשוטה בכלל. עם הזמן פיתחתי לעצמי טכניקות שסייעו לי בכתיבה. כוסית ויסקי מדי פעם. רשימה של מה קרה לי השבוע סייעה פה ושם. מעבר על פוסטים בפייסבוק או ציוצים בטוויטר נתן רעיונות. עם כל הבכי והנהי, במשך יותר מעשור פספסתי מעט מאוד שבועות, ורק מעט פעמים לא פורסם טור והקוראים הזועמים פנו אליי בוואטסאפ ושאלו "תגיד, אין טור?"

המבקר ממוצאי שבת

את אחד הקוראים הנלהבים ביותר של הטור שלי אתם מכירים: אחאב קראו לו, אבא שלי. אני זוכר איך בטורים הראשונים הוא היה מתרוצץ ברחבי עפולה עד שמצא חנות שמוכרת מקור ראשון וקנה כמה עותקים כדי שיהיה לו, לחלק לסבתא ולחבר'ה. אני זוכר אותו שולח לי בכל מוצ"ש ביקורת על הטור שכללה בעיקר שבחים ודברי הלל ומדי פעם איזו קללה עסיסית כשהכפשתי אותו קלות או ירדתי על משהו שהוא ואמא נוהגים לעשות באשכנזיות מופגנת.

הוא אהב את הטורים האלה מאוד כי הוא אהב אותי מאוד. הוא אהב איך שכתבתי, והוא אהב שכתבתי ארוך, והוא אהב לגזור את הטורים ולשמור אותם עד שהוא גילה שגם שירן עושה את זה והחליט לוותר. הוא עדיין הגיב על כל טור - לפעמים במילה, לפעמים בסיפור, לפעמים באימוג'י. אבל תמיד הגיב. וגם קרא לסבתא יולה, והגיב בשמה.

יש שני טורים שהיה לי קשה עד בלתי אפשרי לכתוב. אחד הוא הטור הראשון אחרי 7 באוקטובר. לא ידעתי אם יש עוד טעם בטורים על רגעים קטנים של החיים כשכל כך הרבה רגעים כאלה נטבחו לי מול העיניים. האחר הוא טור הפרידה מאבא שלי. ההספד. הטור הראשון שאבא שלי לא יקרא.

ליוויתם אותי בכל כך הרבה רגעים בחיים שלי. חלקם שמחים, חלקים פחות, חלקם בלתי אפשריים. אבל למרות שלא הכרנו אישית, עזרתם לי מאוד. תמיד שלחתם לי איזו תגובה, תמיד קיבלתי דוא"ל או הודעה לוואטסאפ. הצעה למסלול טיול טוב יותר, עצה לפעם הבאה שאסע לברצלונה, לניו־יורק או לפריז, ולפעמים הודעות שקרעו לי את הלב על אנשים שהתמודדו עם פרידה מאב או אם, אנשים שסיפרו לי איך סיפורי הזוגיות שלי הם הטיפול הזוגי שלהם, או אנשים שמאוד כעסו על מה שכתבתי פוליטית והיה חשוב להם להגיד לי את זה באופן אישי.

ופגשתי אתכם בכל מקום. הייתם מיוחדים, שקטים, נחבאים אל הטורים. הייתם פוגשים אותי ברחוב, בקהל של "הפטריוטים", בשוק הכרמל - ולא מדברים איתי על הרדיו או על הטלוויזיה אלא מביאים לי את ה"אני נורא אוהב לקרוא את הטורים שלך במקור ראשון". והתרגשתי, באמת. הפרינט הוא לא החיה הכי חזקה בטבע כרגע, ולכן התרגשתי במיוחד מכל אחד מכם שפגש אותי, כתב לי או צעק לי בחדר מיון, כשהייתי שם עם פלג שנפל על היד, "זמרי, זה העולל שאתה כותב עליו במקור?" (נשבע לכם שזה קרה).

הכרתם אותי באמת, ברגעים הקשים והקלים לכתיבה, ולכם אני חייב ערימות של תודה.

אכסניה של רצון טוב

חשוב גם לסיים בכבוד אכסניה. אני גאה שהייתי חלק מעיתון איכותי, עמוק ומיוחד. לפעמים נוטים לצערי לכנות אותו "הארץ של הימנים", ואני כופר בהגדרה הזאת. בניגוד לעיתון הארץ, מקור ראשון בא בטוב. גם כשהוא מבקר בחריפות או תוקף הוא עושה את זה לשם שמיים, לא מתוך רצון להרע אלא מתוך רצון להיטיב. מעולם לא אמרו לי על מה לכתוב. לפעמים ביקשתי רעיונות. אבל גם כשכתבתי דברים הפוכים מרוב כותבי העיתון, כיבדו אותי ולא נגעו לי במילה.

עבדתי עם אנשים נפלאים, ואם יותר לי לראשונה להזכיר כאן את שמותיהם אז אומר תודה לחגי סגל, לאורי גליקמן, לישי פלג ולכל מי שעזר לי, כיוון ונתן מילה טובה או אלף כשהיה צריך. אני עצוב לסיים את הפרק הזה, אבל לכו תדעו, אולי עוד אחזור לכתוב פרקים איתכם יחד. רק דבר אחד מרגיש לא סגור. כבר תקופה אני חושב לערוך ספר מעשר שנים של טורים, אבל אני עצלן ודחיין ולא יודע איך אוספים עכשיו את כל הטורים ועושים מהם משהו בכריכה רכה. אז אם מישהו מכם מוכן לסייע לי בפרויקט כזה ויודע איך עושים את זה, אני מכריז מכאן שאני מחכה לו ואודה לו עד מאוד.

תודה על הסבלנות והעיניים הטובות, על החוכמה והביקורות, על כל מה שלימדתם אותי, ועל כל מה שנתתם לי ללמד אתכם. זה סוף לא עצוב כי אנחנו לא נפרדים: אני עדיין כאן וכנראה גם אתם, רק ניפגש בפלטפורמות אחרות, שאף פעם לא יהיו כמו המקום הזה, שנתן לי הזדמנות אי אז לפני יותר מעשור, והיום מוציא אותי לדרך חדשה כשאני גאה כל כך על כל מה שעברנו בו יחד.

אתגעגע. אני בוכה קצת עכשיו לפני המילה האחרונה, אבל גם מחייך מכל הלב♥

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il