תשעה שופטים ישבו השבוע לדון בחוק שמי שחוקקו אותו ידעו היטב שהדבר היחיד שהוא יביא הוא עוד אקטיביזם שיפוטי על טורבו ושחיקה בכוחה של הכנסת. החוק המקפיא את מעצרם של תלמידי ישיבות עריקים, הוא דוגמה לאיוולת חקיקתית שמזמינה את בג״ץ להרחיב את כוחו. הממשלה עצמה מודה שתלמידי הישיבות אינם פטורים מגיוס, אך מבקשת למנוע את אכיפת החוק על קבוצה מסוימת בעקבות החשש של נתניהו מכך שגפני וגולדקנופף יישבו בממשלה עתידית עם יאיר גולן ומנסור עבאס.
ממשלת הימין־על־מלא מעניקה חסינות למי שמפרים חובה חוקית והיא עושה זאת ללא כל קריטריונים שוויוניים, שהרי החוק הזה איננו חל על עריקים מבת־ים או מגבעתיים. היא מניחה בפני בג״ץ חוק רע, כמעט בלתי ניתן לנימוק, רק בשביל להתלונן בהמשך כשהשופטים יתערבו. מי שמבקש לצמצם אקטיביזם שיפוטי צריך להתחיל בחקיקה רצינית, מנומקת ומידתית. חוקים שנולדים כתרגיל פוליטי עלוב אינם מרסנים את בית המשפט אלא בדיוק להפך: מספקים לו הזמנה, עילה ולגיטימציה להתערב שוב ושוב בעתיד. אפשר לשחק במילים והגדרות, מדיניות ימין זה לא.
מחליף פרה בחמור
ומעניין לעניין באותו עניין, בואו נדבר על חוק מח"ש של ח"כ משה סעדה, שנדון גם הוא בימים אלה בבג"ץ. במסגרת בקשה לצו ביניים הוגשה השבוע עמדת היועמ"שית, המתנגדת לחוק. סעדה, שבילה את כל חייו המקצועיים במח"ש, קידם את החוק על בסיס טענה טובה שקל להגן עליה: המחלקה לחקירות שוטרים לא צריכה לשבת בתוך פרקליטות המדינה.
הכי מעניין
מח"ש, המחלקה לחקירות פנימיות במשטרה, בירושלים | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הטענה הזאת איננה קונספירציה, והשמאל שרואה בסעדה ליכודניק שמחפש עוד סבב מהלומות מתוקשר מול מערכת המשפט רגע לפני הפריימריז, צריך להתמודד עם עובדה פשוטה: מח"ש חוקרת שוטרים, ובמקרים רבים היא נדרשת לקבל החלטות בעניינם של קצינים בכירים המצויים בקשרי עבודה הדוקים עם בכירי הפרקליטות. המשטרה והפרקליטות מנהלות יחד חקירות, בונות תיקים, מחליטות על פעולות חקירה ומופיעות יחד בבתי המשפט.
כאשר גוף המצוי בתוך הפרקליטות נדרש לחקור את השותפים הקבועים שלה לעבודה, נוצר חשש לניגוד עניינים מוסדי. לדברי סעדה לא מדובר בחשש בעלמא, והוא טוען בתוקף שבתקופתו של שי ניצן כפרקליט המדינה הופעל לחץ על מח"ש כדי לדכא חקירות שלא התאימו לאינטרסים של הפרקליטות.
את הטענה הזו לא סעדה המציא. גם מבקר המדינה הצביע על הצורך לבחון את שיוכה המוסדי של מח"ש כדי להבטיח את עצמאותה, ודעת הרוב בצוות המקצועי שבחן את הנושא המליץ על הפרדה מבנית שלה מפרקליטות המדינה. לכן יש לדחות את עמדת היועצת המשפטית לממשלה שהוגשה השבוע: מי שסבורה שכל הוצאה של מח"ש מהפרקליטות היא מתקפה על שלטון החוק, מתעלמת מכשל אמיתי. אי אפשר לדרוש מהציבור לתת אמון בגוף חוקר רק מפני שאנשי המערכת מבטיחים שהם יודעים להתעלות מעל האינטרסים המוסדיים שלהם.
אבל התנגדות לעמדת היועצת אין משמעה שהחוק ראוי. סעדה עשה כאן מה שהממשלה הנוכחית עשתה שוב ושוב בשלל חוקים גרועים: מחליף פרה בחמור. "פותרים" בעיה אחת באמצעות יצירת בעיה גדולה יותר. הבעיה בחוק של סעדה איננה שהוא מוציא את המחלקה מהפרקליטות. הבעיה היא שהוא לא מוציא אותה לחירות ולא הופך אותה לגוף עצמאי, אלא מעביר אותה מפטרון מקצועי לפטרון פוליטי.
החוק פותח במשפט תמים לכאורה: "שר המשפטים יקים במשרד המשפטים מחלקה לחקירת שוטרים". כבר במילים הללו טמון המבנה כולו. אם סעדה היה מעוניין במח"ש עצמאית הוא היה מציע להקים רשות סטטוטורית חיצונית, משהו מעין מוסד מבקר המדינה, שאחראי בפני הכנסת בלבד ונהנה מעצמאות ניהולית ותאגידית. במקום זה הוא הקים מחלקה בתוך משרד ממשלתי, שבראשו עומד פוליטיקאי ושמנכ"לו הוא משרת אמון של אותו פוליטיקאי.
על פי החוק החדש, מח"ש כפופה מנהלית למנכ"ל משרד המשפטים, ותקציבה יוכן על ידי שר המשפטים. סעדה טוען שרק העניינים הטכניים יישארו בידי השר ומנכ"ל המשרד, ואילו שיקול הדעת המקצועי של חוקרי מח"ש יישאר טהור ועצמאי. אלא שבחיים האמיתיים, המנהלה היא המקום שבו ארגונים חיים ומתים. חוקר לא יכול לחקור בלי תקן, יחידת מודיעין איננה מתפקדת בלי מערכות מידע, וחקירות מורכבות אינן מתקדמות בלי תקציב, ציוד, רכש טכנולוגי, מכרזים, כוח אדם ואישור למלא משרות שהתפנו. כאשר השר ומנכ"לו שולטים בצינורות החמצן הללו, הם לא צריכים להורות למנהל מח"ש לסגור תיק; מספיק שבתחילת ישיבה על תקנים חדשים הם יראו לו את ההודעות הנזעמות שהם מקבלים מחברי מרכז הליכוד.
הוועדה שאמונה על מינוי ראש מח"ש תישלט דה־פקטו על ידי הממשלה: ראש הוועדה, זה שמחליט האם ומתי לכנס אותה, הוא מנכ"ל משרד המשפטים. שני חברים בוועדה ממונים על ידי השר והמנכ"ל, ומינוי נוסף נעשה "בהתייעצות" עימם, כאשר הוועדה רשאית לפעול גם בהרכב של שלושה חברים בלבד. מדובר כזכור בגוף חקירה, שבדמוקרטיה אמור לפעול בצורה שבה לפוליטיקאים יש הכי פחות שליטה עליו.
אותה ועדה שממנה את מנהל מח"ש מוסמכת גם להפסיק את כהונתו. החוק המוצע איננו קובע רשימה סגורה של עילות הדחה, כגון הרשעה בעבירה, נבצרות, הפרת אמונים או התנהגות שאינה הולמת, אלא מסתפק במילים "בהחלטה של הוועדה".
תפקיד "הממונה על התיאום" הוא אולי המוקש המסוכן ביותר בחוק, משום שלא מדובר בגורם מנהלי נוסף במח"ש אלא במי שמחזיק סמכות־על בשדה החקירות הפליליות: הוא מכריע במחלוקות בין מח"ש ובין המשטרה והפרקליטות, דן בעררים על החלטות מנהל מח"ש, ורשאי אף להעביר תיק מגוף חוקר או תובע אחד למשנהו.
המשמעות המעשית היא שכאשר נחקר בתיק רגיש, למשל פילבר בתיקי נתניהו, מגיש תלונה למח"ש נגד חוקריו וטוען להדלפה, לאלימות או לתרגיל חקירה פסול, נוצרת חקירה מקבילה, והממונה יכול להכריע באופן שמעכב את החקירה העיקרית, משנה את סדר העדיפויות בין התיקים או מעביר את הטיפול לגוף אחר. בחוק לא נכתב אומנם במפורש "הממונה רשאי לעצור חקירה", אבל הסמכות להכריע בהתנגשות בין ההליכים ולהעביר תיקים מעניקה לו בפועל מנוף כבד לעיכוב חקירות שאינן נוחות לשלטון.
אותו ממונה מתמנה בידי אותה ועדה שבה למנכ"ל משרד המשפטים, משרת האמון של השר, מעמד מרכזי והשפעה ישירה ועקיפה על רוב ההרכב, ואותה ועדה רשאית גם להפסיק את כהונתו מבלי שהחוק קובע עילות הדחה סגורות וברורות. כך הופך הממונה ממנגנון תיאום למתג פוליטי על מערכת החקירות: מי ששולט במינויו, בהמשך כהונתו ובסביבתו הארגונית, מקבל יכולת להשפיע לא רק על חקירות שוטרים, אלא גם על חקירות של נבחרי ציבור ואזרחים. במקום שמח"ש תהיה גוף עצמאי החוקר בעלי כוח, החוק יוצר תפקיד שבאמצעותו בעלי הכוח עלולים לנווט את החקירה נגדם.
ריסונים חלשים
ממשלת ימין שמרנית הייתה מתחילה מן העיקרון שהבעיה איננה נעוצה רק בשאלה מי מחזיק בכוח, אלא בעצם ריכוזו של כוח שאין כנגדו בלמים. היא הייתה מוציאה את מח"ש מן הפרקליטות, משום שגוף החוקר שוטרים אכן איננו צריך להיות משובץ בתוך המערכת המקצועית העובדת עימם יום־יום, אך לא הייתה מעבירה אותה אל כיסו של שר המשפטים. היא הייתה מקימה רשות סטטוטורית עצמאית, מחוץ לפרקליטות ומחוץ למשרד המשפטים, שראשה נבחר בוועדה מקצועית לכהונה אחת ארוכה ומוגנת, ושניתן להדיחו רק בעילות מוגדרות וברוב מיוחד. תקציבה היה נקבע לפי הצעתה ובאישור הכנסת, ומנכ"ל פוליטי לא היה שולט במינויים, בתקנים, ברכש, בכינוס ועדת הפיטורים ובשגרת חייה. זו שמרנות מוסדית: לא אמונה בטוהר מידותיהם של בחורינו המצוינים, אלא בניית מוסדות שיעמדו גם כאשר יריבינו יחזיקו בהגה.
החוק שנחקק עושה את ההפך. הוא מנתק את מח"ש מן הפרקליטות, אך מרכז סביבה מוקד כוח חדש, שריסוניו חלשים יותר: מנכ"ל משרד המשפטים עומד בראש ועדת המינויים, משפיע על הרכבה, מצוי בלב המערכת המנהלית והתקציבית, ואותה ועדה יכולה גם לסיים את כהונת המנהל והממונה. הממונה עצמו מקבל סמכויות מרחיקות לכת להכריע בין חקירות, לדון בעררים ולהעביר תיקים. זה לא ביזור כוח אלא החלפת בעלים.
החוק הזה איננו שמרני אלא אקטיביסטי: הוא מפרק חיץ קיים מבלי להעמיד במקומו חיץ יציב יותר. חוק שמרני היה מתעלם מזהות השר הנוכחי ובונה מערכת שיש בה היגיון מול כל שר. הממשלה לא תיקנה את הכשל המוסדי אלא בנתה מנגנון שבו הכפיפות המנהלית, התקציבית והאישית עלולה לחלחל אל שיקול הדעת החקירתי.
אורי כרמל, שהיה ראש מח"ש וידיד קרוב של סעדה, תקף את החוק והסביר ש"מח"ש החדשה צפויה להפוך לגוף דל, שולי ובלתי רלוונטי, ללא שום גיבוי מערכתי", וכי התוצאה תהיה שהמשטרה תפסיק להתייחס אליו ולא תפעל נגד שוטרים שסרחו. גם המפכ"ל התנגד לה בתוקף והצהיר כי "אסור שפוליטיקאים ינהלו את מח"ש". מה אנחנו מצפים עכשיו מבג"ץ לעשות? לשתוק מול הצעה מסוכנת ולא הגיונית?
עוד כתבות בנושא
