ההתיישבות ביהודה ושומרון חזרה לכוונת של השמאל. הנה למשל מכתב "התראת חירום" ששלחו לנשיא טראמפ "מפקדים למען ביטחון ישראל". המכתב מטיל את האחריות להסלמת האלימות ביהודה ושומרון על "טרור מתנחלים יהודים", בשל "חברים בממשלה" ש"מעניקים חסינות לאנשיהם החמושים המונעים מתוך דחפים משיחיים". הכותבים מזהירים כי "ההשלכות עלולות להתברר כהרסניות אף יותר ממעשי הזוועה של חמאס ב־7 באוקטובר".
קשה להאמין, אבל הסיבה המיידית לקמפיין המחודש של השמאל נגד ההתיישבות היא רציחתם של יובל עזרא ובניהו מלט באזור כפר תל, בידי מחבל שחטף את נשקו של רכז הביטחון ופתח באש. ביום המחרת נחטף נשקו של חייל בחופשה באזור סוסיא, והוא נפצע בהתקפה עליו. בשני המקרים הסרטונים חושפים מציאות נוראית, שבה ניכר עד כמה נושאי הנשק מהססים להשתמש בו. ההיסוס מובן, מפני שכל מי שיורה, אזרח וחייל כאחד, גם אם לצורכי הגנה עצמית מובהקת, יודע שיעבור התעללות משפטית.
שר הביטחון ישראל כ"ץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' משתתפים בטקס הנחת אבן הפינה ליישוב החדש דורן באזור הר חברון ביהודה ושומרון | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
קמפיין השמאל נועד לפגוע בהצלחתו של שר האוצר סמוטריץ' בחיזוק ההתיישבות. את המחמאה הזו יש לתת בעירבון מוגבל; ראשית, משום שסמוטריץ' הוא שר אוצר מהגרועים בתולדות ישראל, וכישלונו בתפקיד מסוכן ומדאיג. שנית, מפני שהוא אכן הוביל השקעה ניכרת בהתיישבות, אלא שצריך לבחון לא רק את הכמה, אלא גם את האיך. יהודה ושומרון הם לא רק חבלי ארץ ספוגי היסטוריה וערכים יהודיים, אלא גם בעלי משמעות קיומית. ההתיישבות בהם היא סוגיה אסטרטגית מובהקת. אבל לא כל ההשקעות שוות; לפיכך יש לשאול - האם ההשקעה נעשתה בשום שכל?
הכי מעניין
נתחיל בכך שהשמאל יכול לפצוח בקמפיין חדש, מפני שבעיות היסוד שלנו ביהודה ושומרון נותרו בעינן. ראשית, הקהילה הבינלאומית מתנגדת להתיישבות ביו"ש, התנגדות שמתבטאת בזירה הבינלאומית והמשפטית. שנית, גם הבירוקרטיה הישראלית – מערכת המשפט והפקידות – ברובה מתנגדת לה. שלישית, מסיבות שונות ישראל תומכת בקיום הרשות הפלסטינית ומאפשרת לה חופש פעולה רב. והאחרונה, המצב החוקי ביו"ש איננו מוסדר.
בעקבות האילוצים הללו, חלק ניכר מההתיישבות נוקט שיטות "חומה ומגדל". פרויקטים קמים ומקודמים מתחת לרדאר ובקריצה (כולל של ח"כים ושרי ממשלה שבאים מרקע דומה בעצמם). במצב הזה, טבעי שחלק מהאנשים שמשתתפים במאמץ, נאמר זאת בעדינות, פועלים מתחת לסף הנורמטיבי, ומבצעים מעשים אסורים ואף חמורים. כך מתלבה חיכוך נוסף: בין כוחות הביטחון לבין גורמים בהתיישבות שחותרים למאבק מול הפלסטינים. צריך להיזהר מהכללות, ישנם בשטח גם גורמים חיוביים רבים, אבל צריך גם להיזהר מהכחשת הימצאותם של גורמים פסולים.
כך יוצא שההתיישבות נלחמת, כמו שהפוליטיקאים מימין נוהגים לומר היום, בשבע זירות: הפלסטינית, הבינלאומית, הפוליטית, הבירוקרטית, המשפטית, התקשורתית והביטחונית. באשר למאבק האחרון, המצב החוקי הלא מוסדר של יו"ש מוביל לכך שלגורמי הביטחון יש סמכויות קיצוניות, כולל כאלו שלא עולות בקנה אחד עם הערכים הבסיסיים ביותר של שלטון חוק במדינה דמוקרטית.
דוגמה תבהיר זאת. טל ינון דרדיק, מתיישב נשוי עם ארבעה ילדים, הקים כמה חוות חקלאיות, האחרונה שבהן בשטח B. בחודש מרץ הוא נחשד שהיה מעורב בפעילות אלימה נגד פלסטיני, נחקר ושוחרר, בלי שהואשם בדבר. ביוני, מסיבות מוכמנות, החליט אלוף פיקוד מרכז אבי בלוט להוציא נגדו צו הגבלה לבית – אבל לא לביתו של דרדיק בחווה, אלא לבית של חמותו. כעת, צריך להיות ברור שגם לאלוף פיקוד אין סמכות לאלץ צד שלישי להחזיק אצלו עציר בית. ואכן, החמות סירבה, וכך גם דרדיק, מטעמים הלכתיים ומשפחתיים. מכאן נעצר דרדיק על עבירה חדשה: הוא לא מקיים את הצו המופרך של האלוף.
ברור שמדובר בפרוצדורה קפקאית. ישראל כ"ץ טען שהפסיק את צווי המעצר המנהלי, אבל המערכת תחתיו מצאה את הדרך להשיג את אותה תוצאה. כך עצור אזרח בלי לדעת במה נחשד, וסובל מהליך מנהלי ומשפטי שבפני עצמו מהווה ענישה חמורה. עונש בטרם משפט – שאולי לא יהיה. בינתיים דרדיק שובת רעב ובריאותו מידרדרת.
המצב הזה פסול מיסודו. לאזרח ישראלי, גם אם הקים חווה חקלאית בשטח B, יש זכויות אזרחיות. אם דרדיק אשם במשהו, צריך לבנות נגדו תיק, ליידע אותו בטענות ובראיות נגדו, להגיש כתב אישום מסודר ולתת לו אפשרות להתגונן כהלכה. אם רוצים להוציאו מהחווה או אפילו להרוס אותה, יש כלים לעשות זאת. במקום זאת אלוף הפיקוד משתמש בצו הדרקוני והלא חוקי שהוציא כדי להתעלל בו, בלי הסיבוך המיותר הזה של זכויות, הליך תקין ושלטון החוק.
נשוב כעת לעניין המרכזי. ההשקעה בהתיישבות, החשובה מאין כמותה, נעשית באופן ספורדי ותחמני – שמנצל בפני עצמו את המצב החוקי העמום ביו"ש – ונעזרת בגורמים שחלקם בעייתי. המצב הזה מוביל לתגובת־נגד חריפה בכל החזיתות. יש גורמים בהתיישבות שחושבים שהכאוס וה"חיכוך" פועלים לטובתם; הם טועים.
האופן שבו סמוטריץ' וחבריו ניגשים למאבק על יו"ש מזכיר את גישת צה"ל למלחמה באויבינו. יש כישרון טקטי, אומץ, אלתור ותחבולה, ואמונה יוקדת שההצלחות הטקטיות הן העיקר. אבל אין אסטרטגיה. התוצאה הפוכה לרצוי: הכאוס יחליש את ההתיישבות. הגברת החיכוך בשטח תפעל נגדה. ריבוי הגורמים הלא נורמטיביים ירחיק ממנה את המיינסטרים הישראלי, ויחזק את הכוחות שפועלים נגדה. מאבק החוות והנקודות הוא לא חסר ערך, הוא פשוט לא החלופה הנכונה להשקעה מיטבית.
כעת השמאל מחזיר את ההתיישבות למרכז הדיון, והוא יודע מה הוא עושה. ממשלת הימין נתנה לו כלים מצוינים. היא הגבירה את מוקדי החיכוך האזרחי, השטח מתחמם, האלימות גואה, והלחץ גדל. החוות ומתיישבים רבים מפגינים ציונות ואומץ, אבל הישגיהם הנקודתיים והטקטיים יתבררו כמשענת קנה רצוץ.
עתיד ההתיישבות דורש גישה הפוכה מזו של ההנהגה הפוליטית הנוכחית: גדילה גושית ואסטרטגית של אוכלוסייה נורמטיבית, שבה כולם – כולל אלוף הפיקוד – כפופים לחוק. זה אולי נשמע מוזר, אבל בטווח הארוך חשוב יותר שלטל ינון דרדיק יהיו זכויות אזרח, מאשר שתהיה לו חווה. כשמנהיגי הימין יביאו הישגים בזירה הזו, ההתיישבות תהיה מובטחת הרבה יותר.
עוד כתבות בנושא
