אני כותב את הטור הזה בעיצומם של תשעת הימים בידיעה שהוא יתפרסם יום אחרי תשעה באב, יום אחרי המועקה של האבל והחורבן. ובכל זאת, ידוע שהאש שאחזה בבית המקדש המשיכה לבעור ולכלות אותו גם ביום שאחרי, ובכלל: במציאות הישראלית הנוכחית אין זמן שאינו מתאים לעיסוק בחורבן ובפילוג.

הזמן הזה בשנה של בין המצרים תמיד מביא איתו דברים רעים, ירחם השם. השנה זה שילוב של הימים עצמם, הקיץ האיום שמכה בלי רחמים והשנה במיוחד, והבחירות הממשמשות ובאות שמחממות את הכול לטמפרטורה גבוהה מאוד. העצבים רופפים, הרשתות החברתיות נראות לעיתים כמו זירות קרב מדממות והתקשורת תורמת את חלקה בשיסוי הצדדים זה בזה. ולא שבתוככי הקבוצות עצמן הכול חלק. ממש לא. הנה, בשבוע שעבר התפרסמו שני סרטונים מחרידים של שנאה בתוך המגזר החרדי. בראשון שבהם נראה בחור ישיבה צעיר וסמוק לחיים מדבר בלהט באמצע הרחוב כלפי חייל חרדי מחטיבת החשמונאים. מילים קשות, אטומות וערלות עד מאוד.

הסרטון השני צולם בקריית־ספר, עיר התורה והישיבות המעטירה, כשהרב אליהו מאיר פייבלזון שליט״א, ראש ישיבת פתחי עולם, יצא משיעור תורה שמסר בבית אחד מתלמידיו והותקף מילולית ופיזית על ידי כמה וכמה פורעים צעירים עטויי כובעים וחליפות שעה שעשה את דרכו למכונית. כשצפיתי בשני הסרטונים האלה הרגשתי את ההרגשה הזו בגוף שמרגישים כשצופים בדברים מעין אלה, כיווץ פיזי משולב בתחושה נפשית של סיאוב, כאילו הנשמה שלי התלכלכה.

זמן מועט מרגע פרסומם של שני הסרטונים החלו להיערם גינויים. מטבע הדברים נשלפו תירוצי ה״מיעוט הסהרורי״, ה״קומץ הקיצוני״, ״השוליים שאינם מייצגים״ וכו׳ וכו׳. את אזורי החרדיות הממלכתית שטף גל של סרטוני תמיכה ברב פייבלזון שעלו תחת כל סטטוס ווטסאפ רענן, פוסטים מזועזעים נכתבו בידי מי שמושכים ומושכות בעט, ואפילו צץ לינק לתרומות להגדלת מפעלותיו התורניים של הרב פייבלזון בבחינת ״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק״.

מה יש להגיד? הכול טוב ויפה וראוי ומרגש ומתבקש. אך דווקא בתוך כל גל התמיכה והגינוי הזה שוב חזרה להופיע לנגד עיניי תיבת התהודה הארורה. שכן את דברי התמיכה שנכתבו על ידי תומכי ותלמידי הרב פייבלזון קראו בעיקר ובכן - תומכי ותלמידי הרב פייבלזון עצמם.

את הגינויים החריפים כלפי אותו בחור ישיבה חצוף וטיפש קראו אנשים שלא היו מעיזים להעלות על בדל מחשבתם דברים כמו שאמר ומחנכים את ילדיהם אחרת לחלוטין. כלומר, כדאי היה שאת סטטוסי התמיכה בווטסאפ ואת דברי הגינוי בפייסבוק - יקראו דווקא אלה שאין להם ווטסאפ ופייסבוק. אך לא כך היא. ולא רק שלא כך היא, בחלונות הגבוהים, בקרב חברי מועצת חכמי התורה, ראשי הישיבות, עסקני המפלגות ונבחרי הציבורים החרדים - דממה. התעלמות. שקט מצמית. שקט של חורבן. של חושך. של ריקבון. שם, אף אחד לא ראה לנכון להשמיע קול, לכתוב לרפואה איזה מאמר מערכת - מכובס ככל שיהיה - ביתד נאמן. נאדה. גורנישט מיט גורנישט.

ויודעים מה, זה בכלל לא הפליא אותי. הרי עולם כמנהגו נוהג, השמש לעולם עומדת, הכתובת הייתה על הקיר מזמן והמופעים המזוויעים שאנחנו רואים כיום לנגד עינינו הם תוצאה ישירה של חברה שמעולם לא נלחמה בגזענות כלפי בני עדות המזרח (שלא לומר, קידשה ומקדשת את הגזענות בתירוצים שונים ומשונים), חברה שלא נאבקה באפליה כלפי בעלי תשובה וילדיהם, חברה שלא חיפשה פתרונות לאלפי נושריה אלא רק התנערה מהם, חברה שבאצטלה של ״רק תורה״ האדירה ומאדירה עוני, בורות, שחיתות, פגיעות והזנחה. חברה יהירה שבזה לתורה ולתלמידי חכמים שאינם משלה.

אז וואלה, אני לא מצפה מעצמי להזדעזע עד עמקי נשמתי מכמה ילדים בני 15 שדחפו רב ברחובה של עיר. אולי אם היה להם מגרש כדורגל תקין בחצר של הישיבה הם לא היו עושים את זה, כלומר אני די בטוח שהם לא היו עושים את זה, שכן השעמום מביא לידי חטא פר אקסלנס כמו שאומרים. אני לא מצפה מעצמי לכתוב טקסטים של תדהמה וזעזוע על בחור ישיבה מדושן ומבולבל שככל הנראה לא שמע מימרה חינוכית אחת ראויה לשמה בכל ימי חייו. זה אך טבעי שכך תיראה ההסלמה. כי הכול קשור בהכול, ובמקום שבו נזקקים להעביר בחטף חוק יסוד לימוד תורה כנראה התורה כבר לא ממש משחקת תפקיד. כמה עצוב.