אני חושבת הרבה על הבדואי עם הסחבה

לפעמים מפרידה בינינו לבין האחר הזגוגית הקדמית של הרכב, ולעיתים מסכים אחרים

תוכן השמע עדיין בהכנה...

רועה בדואי במדבר יהודה | חיים גולדברג, פלאש 90

רועה בדואי במדבר יהודה | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

מדי פעם, כשאני נעצרת ברמזור בצומת מישור אדומים, אני פוגשת את האיש עם הסחבה. בדואי תימהוני שכנראה מתגורר באחד הפחונים באזור, מחזיק בידו מטלית שכבר ידעה ימים יפים יותר, ונע בין המכוניות בלי לבקש רשות. הוא מעביר אותה על השמשות הקדמיות בתנועה שכמעט מעליבה את עצם הרעיון של היגיינה. אין דלי, אין מגב, רק מחווה חפוזה של סמי־ניקוי, כאילו עצם ההעברה של הבד מספיקה כדי להצדיק את המטבע שאולי ייזרק לעברו.

בכל פעם שאני נתקלת בו אני מוצאת את עצמי מנהלת איתו שיחה שלמה בראש. מצד אחד הלב מתכווץ, קשה להישאר אדישים למראה אדם שמתהלך בכזו שפלות רוח. ומצד שני קיימת גם אותה תחושת אי־נוחות כשהסחבה שלו נמרחת על השמשה שלי. אני רוצה לפתוח את החלון ולומר לו: למה ככה? אם אתה זקוק לכסף, פשוט תבקש. נדמה לי שרוב האנשים יושיטו יד הרבה יותר ברצון מאשר כשהם מרגישים שכפו עליהם שירות שלא ביקשו.

לפעמים אני מגיעה לצומת בדיוק כשהמשטרה שם. שני שוטרים יורדים מהניידת, מסלקים אותו בתקיפות, מסבירים לו שהוא מטריד נהגים. אבל כעבור כמה ימים הוא שוב שם עם אותה סחבה.

הכי מעניין

השבוע שוב הבחנתי בו, ותוך כדי שניהלתי בראשי את הוויכוח הקבוע, חשבתי לעצמי – איזו יומרה מגוחכת. אישה לבנה ברכב ממוזג שמאמינה שהיא מבינה טוב יותר ממנו איך צריך להיות עני. כאילו כמה שקלים שלי מסוגלים להעמיד מחדש את עולמו על צירו. אני בכלל לא מכירה את האדם הזה. אני לא יודעת אם אי פעם הייתה לו משפחה, אם מישהו מחכה לו בערב, אם מישהו מחכה לו בכלל. אני לא יודעת אם הוא חולה נפש, אם הוא מכור, אם הוא איבד ילד, אם הוא ברח ממלחמת חמולות או אם הוא פשוט נולד לתוך מציאות שאין בה שום נתיב יציאה.

איור: מורן ברק

| צילום: איור: מורן ברק

אולי, בתוך עולמו, הוא בכלל לא מנקה שמשות. אולי הוא בא להזכיר לנו שמחוץ לארבע דלתות הפח שלנו מתקיים עולם שאינו ממוזג. עולם שבו בני אדם נולדים לעוני שאין בו רומנטיקה, להזנחה שאינה זמנית ולחיים שבהם אפילו התקווה עצמה מתיישנת. ואולי הוא כבר מזמן לא מצפה לכסף, והסחבה אינה כלי עבודה אלא שריד אחרון של משמעות. פעולה שהוא עוד מסוגל לבצע בעולם שכבר מזמן הפסיק להציע לו תפקיד אחר.

אני לא יודעת. וזו בדיוק הנקודה.

יש לי קבוצה כזו של כמה חברים שמדי שבוע נאספים ללימוד משותף. לאחרונה קיבלנו משימה לארח אחד את השני בממלכה שלנו דרך שירים. התבקשנו לשלוח יצירה מוזיקלית שמבטאת את מה שאנחנו מרגישים באותו רגע, ולהקשיב ליצירות של אחרים לא מתוך החוויה שלנו, אלא מתוך החוויה שלהם. פתאום מצאתי את עצמי צוללת אל תוך Stella של קאשיווה - יצירה בת חצי שעה שמתחילה כמעט בלחישה ואליה מצטרפים עוד כלים ועוד שכבות. לפני ששמנו לב אנחנו מוצאים את עצמנו במפל אדיר של פוסט־רוק סוחף, עמוס מתח, כמו מישהו שמחזיק שנים את כל מה שלא הצליח לומר ובסוף כבר אי אפשר לעצור אותו.

אני לא חושבת שהייתי מגיעה ליצירה כזו בעצמי. ובוודאי לא הייתי נשארת בה מספיק זמן כדי להבין שהיא בעצם סיפור של אדם אחר. הדבר המופלא שגיליתי דרך המשימה הזו הוא שאפשר להיכנס לרגע לחיים של מישהו אחר, בלי לשנות כתובת. להפסיק לשאול אם אני אוהבת את היצירה, ולהתחיל לשאול למה הוא אוהב אותה. מה היא מחזיקה עבורו, איזו פציעה היא מלטפת.

  אני חושבת הרבה על האיש עם הסחבה. כמה מהר אני מספרת לעצמי את הסיפור שלו, אף שמעולם לא שאלתי אותו דבר. כמה פעמים אני עושה את זה לאנשים שאני חולקת איתם ארוחת שבת או מדינה

אני חושבת הרבה על האיש עם הסחבה. כמה קל לגבש עליו דעה. כמה מהר אני מספרת לעצמי את הסיפור שלו, אף שמעולם לא שאלתי אותו ולו שאלה אחת. כמה פעמים אני עושה בדיוק אותו דבר לאנשים הקרובים לי, לאנשים שאני חולקת איתם ארוחת שבת או מדינה.

אנחנו מניחים שאנחנו יודעים. שהיינו נוהגים אחרת. אלא שאנחנו אף פעם לא באמת היינו בתוך הסיטואציה של האדם האחר. אנחנו לא נושאים את הזיכרונות שלהם, את הפחדים שלהם, את מנגנוני ההישרדות שפיתחו במשך שנים. את ההפסדים, את ההשפלות, את התקוות שנשברו ואת אלה שעדיין מסרבות למות.

מה אם אמפתיה היא לא היכולת להרגיש את מה שהאחר מרגיש, אלא ההסכמה לכך שיש עולמות שלמים שלעולם לא נבין עד הסוף. כל אדם הוא ממלכה, ואין דרך להכיר ממלכה דרך חלון סגור של מכונית.

rachelm@makorrishon.co.il